כולם נהיו חולים? המורים דורשים צדק, אבל מצפצפים על החוק

המאבק לשיפור תנאי השכר של המורים מוצדק מאין כמותו, אך הדרך שנבחרה לקדם אותו – התחזות המונית לחולים בניגוד לצו שיפוטי – חושפת את עומק המשבר הערכי בחברה הישראלית, דווקא מצד אלה שאמונים על חינוך הדור הבא.

בשבועות האחרונים נתגלעו מחלוקות בין עובדי ההוראה והחינוך לבין משרד האוצר. ביסוד מחלוקות אלה הקיצוץ הכואב שבוצע בשכר המורים נוכח הקיצוצים הרוחביים שבוצעו במשק בשל "הוצאות המלחמה". המחלוקות עצמן לגיטימיות מאין כמותן. תנאי הכרחי לחברה מתוקנת, בריאה ומשגשגת הוא תנאי שכר מעולים לציבור המורים – מי שלקחו על עצמם לחנך את דור ההמשך של המדינה. מזה שנים רבות שעובדי ההוראה מקבלים שכר נמוך מאד, כך שקיצוץ במי ששכרו פחות – כואב יותר.

לצד המאבק המאוד לגיטימי של ציבור המורים, יש טעם לפגם בדרך בה המורים מנהלים את מאבקם. הלכה למעשה אותו ציבור יקר לקח את החוק לידיו והתחכם לצו שיפוטי שהורה למורים לחזור לעבודה. במקום לקיים את הצו, באורח פלא מורים רבים נהיו "חולים" יחדיו. "מחלת המורים" נועדה לעקוף את צו בית הדין הארצי לעבודה. במילים פחות מכובסות – "המחלה" היא כלי להימנע מקיום צו שיפוטי.

יתרה מכך, גם כאשר הודיעו משרדי האוצר והחינוך על הסכם שחתמו עם הסתדרות המורים לאחר שהגיעו להבנות, הכוללות התחייבות להסדרה מחודשת של שכרם ותנאיהם, הכריזו מאות מורים כי ימשיכו את "מחלתם" גם בימים הבאים, והמשיכו דה פקטו את השביתה.

כאמור, יש מקום להתווכח על טענות המורים ביחס לייצוג הלקוי שלהם לשיטת במהלך המשא ומתן על ידי ושמדובר בפשרה לא מספקת וכי הם דורשים ביטול מוחלט של הקיצוצים, שיפור תנאי השכר ועוד, אך היעדרות מעבודה בגין ימי מחלה לא רק שאינה משרתת אותם, אלא אף פוגעת בתמיכה הציבורית בהם.

לא מדובר עוד במאבק בלבד, אלא בהתנהלות שמטשטשת את הקו שבין מחאה לגיטימית לבין פעולה שנעשית בניגוד לחוק ובחוסר תום לב, תוך כרסום בכללי יסוד של החברה בו אנו חיים.