180,000 איש לא טועים וכן מוסריים: אייל גולן, לבוש בחליפה מהודרת, צעד לבדו על במת ענק פנימה אל תוככי אצטדיון בלומפילד, מולו קהל עצום של כשלושים אלף איש לבושים לבן. העיניים עדיין כמעט סגורות במלואן, אולי זה הפרוז’קטורים, בסוף זו כנראה תמיד ההתרגשות.
המנגינות הראשונות של “כל החלומות” מתחילות למלא את חלל האוויר ואז קורה קסם: כל הקהל העצום מייד עומד על רגליו ומתחיל לשיר ביחד עם גולן את כל השירים שישיר במהלך הערב.
אייל גולן (צילום: ניר אמיתי)
העיניים של גולן נפתחות עוד ועוד לרווחה, ומה שהוא רואה מולו זה מפגן אהבה והערצה שלא דומה לשום אומן אחר בישראל. הדיסוננס כל כך חזק שדווקא ברגע הזה הוא לא נראה כמו רוקסטאר, אלא סוג של אדמו”ר או מנהיג פוליטי נערץ. ואז, ממש בדקות הראשונות של המופע, קיבלתי את התשובה לשאלה שכל אחד שואל את עצמו, והיא איך גולן מתמודד עם התקשורת הקשה והפרסומים הנוראיים עליו. מה עובר עליו בנפש כשקוראים להחרים אותו והילדים שלו סובלים מהצקות? איך הוא לא מתרסק?
התשובה היא הפער המטורף בין מה שכותבים על גולן לפידבק שהוא מקבל ברחוב. הקהל שלו, קהל עצום ויפה, קהל שרובו ככולו מזרחי, הוא זה שנותן לגולן את הכוח להיות חזק ולהמשיך לשיר. הקהל של גולן הוא המזור שלו, ובסדרה של שש הופעות (חלק מהמופעים ייקבעו מחדש במידה ויתבטלו בעקבות פרוץ המלחמה מול איראן) יגיעו כ-180,000 איש לראות אותו שר חי על הבמה.
בכך הוא יקבע הישג וציון דרך חדש במוזיקה הישראלית. ושיהיה ברור, יותר מאשר שזה הרצון לשמוע את הלהיטים מהאלבום האחרון בגרסה חיה – זה גם ואולי יותר כדי לתמוך בו: להגיד לו, העם עם הגולן.
ואיזה שירים ואילו מנגינות שר גולן. כמות להיטים פסיכית שלא קיימת אצל אף זמר ישראלי אחר. בית פזמון מכל להיט, כמעט ללא גימיקים, נטו מוזיקה שהיא הפסקול הישראלי בשלושים השנה האחרונות, שלוקחת כל צופה לרגע אחר בחייו. “כשאת”, “ממה את מפחדת”, ו”דרך לחיים” ברצועת הבלדות. “בלעדייך”, “יפה שלי”, “עיר נמל” ו”שישי בצהריים” למצב רוח, ועד החלק שסגר את המופע שבו הפך את בלומפילד לאצטדיון החפלה עם להיטי רחבות כמו “רוקדת בלילות” ו”לא מבינה עברית”.
מבחינת הפקה, גולן העניק לקהל שלו חוויה מושקעת עם מחשבה על כל פרט ופרט. הבמה הגדולה עם הקטווק, מסכי הענק, זיקוקים ופירוטכניקה, עשרות נגנים ומי יספור כמה רקדניות. גולן עמד על הבמה, עבר כל דקה וחצי מלהיט ללהיט, ועדיין הוא נאלץ להשאיר המנונים בחוץ. (אהיה קטנוני ואשאל איפה ‘באתי אליך’?).
אייל גולן (צילום: ניר אמיתי)
הוא גם דיבר על החטופים, הפקיע את כל השורות הראשונות לטובת פצועי צה”ל, ובגיל 54 גולן למרבה הדיסוננס מתנהג בצורה הכי ממלכתית: המסרים, העברית, העמידה היציבה, החיוך, הכול היה נכון. ועדיין, בחוץ הוא נאלץ להתמודד עם הפגנה של נשים נגדו, הוא מוחרם בוועדים וגופים ציבוריים ולא מוזמן לאירועים ממלכתיים. גם כל אחד מהקהל שהגיע נאלץ לעבור דרך ההפגנה למעין מצעד הבושה.
הקהל הוא זה שמחזיק את גולן, ולקהל הזה אני רוצה לפנות: בחודשים האחרונים מאז הכריז גולן על סדרת ההופעות ניסו להפוך מי שבוחר להגיע להופעה ללא לגיטימי וחסר מוסריות. אז לאותם 180,000 איש, תרימו את הראש ואל תיתנו לאף אחד לגרום לכם לחשוב שאתם לא מוסריים.
שיהיה ברור, אני מאמין לטאיסיה זמולוצקי ואף אחד ממי שהגיע למופע לא תומך בפגיעות בנשים. אבל החיים הם לא שחור ולבן וכן מורכבים. עוד מעט 13 שנה אחרי התפוצצות הפרשה, אחרי ששתי חקירות שונות בנושא נסגרו, אחרי שהקים משפחה חדשה והביא מאז שלושה ילדים לעולם, אחרי שהכיר בטעות שהייתה אז והחליף את כל הצוות, אפילו ללוויה של אביו הלך רק אחרי שרבנים הפצירו בו, ובעיקר ובעיקר: מעולם לא התלוננה בחורה נוספת על גולן.
כלומר, זה לא שור מועד ואדם מסוכן, אלא אדם שעשה טעות בתקופה שבה הייתה פחות מודעות – ולא נשכח גם את ענייני המנטליות התרבותית שהולכים פה דורות אחורה.
הקהל של גולן יודע את כל זה, ראה את המאמצים וההשתדלויות של גולן ובחר לעשות את הדבר הנכון וזה לתת לו ובצדק הזדמנות שנייה וגולן מאז מחבק ולא עושה יותר טעויות.
המופע הסתיים עם “עם ישראל חי”, הלהיט הראשון של גולן מאז התפוצצות הפרשה, שעמד בפני עצמו והושמע בכל קהילה ובכל מגזר בארץ ובעולם, ואף אחד לא אמר “אבל רגע, הזמר הזה היה חשוד ככה וככה”. “עם ישראל חי” הוכיח שאייל גולן כן יכול להיות מיינסטרים. 180,000 איש, גם אם כמה יכעסו – אלו הפנים של עם ישראל, והם לא טועים.
צריכה להיות משמעות למושג 'שיקום', וכשאדם משנה את דרכיו כן תהיה מחילה, כי לפעמים החוכמה והשכל הישר נמצאים דווקא אצל האנשים הפשוטים. ודווקא בבוקר זה, עם ישראל חי.
המפיק והמוזיקאי הבריטי האגדי בריאן אינו הכריז על קונצרט גדול בוומבלי ארנה בלונדון תחת השם "Together for Palestine" (יחד למען פלסטין), שמטרתו לגייס כספים למשפחות בעזה. המופע יתקיים ב-17 בספטמבר, והליין-אפ המלא יוכרז בקרוב.
אינו, שמשמש כמפיק בפועל של האירוע, תיאר אותו כ"ערב של מוזיקה, הרהור ותקווה". בהצהרה שפרסם באינסטגרם, כתב אינו: "היה לי המזל לעבוד עם כמה מהאמנים המדהימים ביותר בעולם במשך יותר מ-50 שנה. אבל אחת החרטות הגדולות שלי היא שבמהלך הזמן הזה כל כך הרבה מאיתנו נשארנו שותקים לגבי פלסטין".
הוא הוסיף: "לעתים קרובות השתיקה הזו נבעה מפחד – פחד אמיתי – שדיבור בקול רם יכול לעורר תגובת נגד, לסגור דלתות או לסיים קריירה. אבל זה משתנה עכשיו – בחלקו כי כמה אמנים ופעילים האירו את הדרך, אבל בעיקר כי האמת על מה שקורה הפכה לבלתי אפשרית להתעלם ממנה".
אינו התייחס למצב בעזה: "מה שאנחנו עדים לו בעזה אינו תעלומה, וגם לא ערפל של נרטיבים מתחרים שהופכים את זה ל'קשה להבנה'. כאשר עשרות ארגונים לא-מפלגתיים מתארים זאת כרצח עם, הקו המוסרי ברור. אנחנו לא יכולים להישאר בשקט".
כל התרומות יועברו לשותפים פלסטינים דרך ארגון הצדקה הבריטי Choose Love, התומך בארגונים הומניטריים מקומיים באזורי סכסוך. "אבל זה עוסק ביותר מסתם כסף", הוסיף אינו. "זה על שליחת מסר של אהבה וסולידריות לעם הפלסטיני – שהם לא נשכחו. אנחנו רואים אותם, אנחנו שומעים אותם, ולמרות שאנחנו רחוקים, אנחנו מחוברים עמוקות – כמו שאנחנו מחוברים לכל האנושות".
תמיר גרינברג קוטף את המקום הראשון במצעד המוזיקה הרשמי של "מעריב" עם השיר "Can’t Get Over You". את השיר כתב גרינברג יחד עם עמית קנון, והלחין ועיבד אותו בעצמו.
גרינברג ממשיך לבסס את מעמדו כזמר הכי בינלאומי שצמח כאן בשנים האחרונות, עם בלדת קאנטרי-סול באנגלית – סגנון שכבר הפך לחתימת היד שלו.
בשיר החדש הוא נוגע בפצע מוכר: הניסיון לשחרר אהבה שלא מרפה. דרך טקסט מלא בדימויים עוצמתיים ומוזיקה שמרקדת בין רוך דרומי לעוצמה דרמטית, גרינברג מגלם גיבור מאוהב שמוכן לחצות ימים, להילחם ברוחות רפאים ולעשות הכול – חוץ מדבר אחד: להתגבר. הקול שלו, מלא נשמה ובשליטה נדירה, מוביל את השיר ביד בטוחה עד לסיום הכואב-משחרר.
למקום השני הגיעה הילה רוח בשירה "תביאו יותר" ובמקום השלישי ממוקם אייל לוי עם "בואי אליי".
המצעד הבא יפורסם ביום שני הקרוב עם אומנים חדשים ושירים חדשים.
פרידה מאגדה: השחקן הישראלי אלון אבוטבול, שנפטר השבוע בגיל 60, זוכה הבוקר (חמישי) לכבוד אחרון בטקס אשכבה המתקיים באולם רובינא בתיאטרון הבימה בתל אביב.
טקס האשכבה של אלון אבוטבול ז"ל (צילום: וואלה)
קהל גדול של מאות אנשים, ביניהם דמויות בולטות מעולם התרבות כמו השחקנים דרור קרן, ששון גבאי ואלי דנקר, הזמרים מירי מסיקה וגלעד כהנא והשר לשעבר עמיר פרץ, התכנסו לחלוק כבוד לאחד השחקנים הישראלים הבולטים ביותר מאז שנות השמונים. לאחר הטקס, תיערך הלוויתו של אבוטבול לקבורה בבית העלמין שבקיבוץ גבעת ברנר. כזכור, השחקן המוכשר איבד את חייו לפני מספר ימים כשהתמוטט בחוף הבונים זמן קצר לאחר שיצא מהים.
יצחק, דוד של אלון, אמר: "אני זוכר את היום שאחותי באה עם התינוק החייכן, חצי אס חצי נסיך. הוא טען שזה לא פיקניק גדול להיות אח מועדף. האמנתי לו. בסופו של דבר, להיות ילד מועדף זה עול, כנראה שהרצון להיות הכי טוב נמשך כל חייו, ואולי אפילו עד הרגעים האחרונים".
"הרבה אנשים אומרים הנה, הילד מקריית אתא, הפריפריה, הגיע לצנטרום התל-אביבי ועשה קריירה. אז אספר שזה התחיל כשלילד מהפריפריה היה דוד מאותה פריפריה, שהיו לו שנים בברנז'ה. בגיל 15 הוא אומר לי 'אני רוצה ללכת לתלמה ילין, אבל פיקששתי את הדדליין'. הבנתי מה הוא רוצה ממני, אצלנו בארץ הדדליין לא כזה דד. שלום יקר שלי, תודה רבה".
אלון אבוטבול (צילום: מיכל פתאל, פלאש 90)
הזמר שולי רנד ספר: "כאילו שהיה חסר לנו כאב וחוסר אונים במקום הזה מוכה הכאב, החליטה הנשמה היקרה שלך, הסקרנית, חסרת המנוח, הססגונית, מלאת אהבת האדם, להסתלק ולשבור לכל כך הרבה שנים את הלב. היו לנו אינסוף שיחות על המקצוע והחיים, דיברת על גורם ההפתעה. 'להפתיע שולי, להפתיע. את הפרטנר, את הבמאי'. קראת לזה להישאר חי. כל כך פחדת ממוות פנימי, מקצועי. אז הפתעת, ועוד איך הפתעת".
"ליטשת את הכישרון שלך לדרגת מאסטר. צייר, מוזיקאי, איש משפחה, חבר אמיתי, בן אדם. נפגשנו בתל אביב, מפוצץ אמביציה לכבוש. ההתבגרות המקצועית, האישית, תמיד חסר שקט ומחפש לפרוץ את הגבולות של עצמך. לא לנוח, להמשיך לגלף את המתנה הנדירה שנתן לך אלוהים ליצירת מופת. התקופה המשמעותית ביותר שבילינו יחד הייתה ליד מיטתו של אחיך. אברהם היה דמות חשובה להמון אנשים ובעיקר לך. ראיתי באיזו עדינות, מסירות ורגישות טיפלת בו. לא נתת לו להרגיש את הפחד והכאב שלך".
במהלך קריירה ארוכה של למעלה משלושה עשורים, הותיר אבוטבול חותם בל יימחה על הקולנוע והתיאטרון הישראלי. הוא זכור במיוחד מתפקידיו "שתי אצבעות מצידון", "האסונות של נינה", "קצפת ודודבדנים", "גוף השקרים" לצד ליאונרדו דיקפריו, "עלייתו של האביר האפל" בבימויו של כריסטופר נולאן, ועשרות סרטים וסדרות נוספות.