יש 4 אנשים שתרמו לשבעה באוקטובר: רק אחת מהם נשארה בתפקידה

המינוי שלה נולד, לטעמי, בחטא. גלי בהרב-מיארה צלחה את ועדת גרוניס על אף התנגדותו של היו"ר – ועד היום לא ברור מה מצא בה גדעון סער, שכן כישוריה היו, על פניהם, גבוליים. התנגדותה כעת למינויו של דוד זיני לתפקיד ראש השב”כ היא למצער מחוצפת. במדינה המכבדת תקינות ציבורית אין דברים כאלה.

לא היה זה כידוע המינוי הכושל היחיד בשנה שבה כיהנה ממשלת בנט–לפיד, אולם הוא היה המביש שבהם. “ממשלת השינוי”, בפי חסידיה, כשלה גם במינויו של ראש אמ”ן אהרון חליוה וגם במינויו של ראש השב”כ רונן בר. בלי לדבר על המחטף שליווה את מינויו של הרמטכ”ל לשעבר הרצי הלוי. שקרים על גבי שקרים ליוו את המינוי הזה.

ודוק: כל הארבעה תרמו לטעמי, איש-איש בתחומו, למה שקרה בשבעה באוקטובר. אין כל דרך לפטור אותם מאחריות. צה”ל לא היה שם. הקריאות לסרבנות לא זכו לכל מענה וגם ההפגנות משולחות הרסן שלהן נתנה יד, במשתמע, היועמ”שית. לכן את הארבעה הללו היה צריך לראות זה מכבר בחדרי החקירות.

קשה להאמין, אולם המינויים הללו עברו ללא עיכובים משפטיים. לא נמצאה “עילה משפטית” לפסול אותם. ניגודי העניינים של בהרב-מיארה לא עלו כלל על שולחן הדיונים. היא פשוט התעלמה מהם.

מאומה כנראה לא הטריד למשל את יצחק עמית, אז שופט מן השורה. הממשלה פשוט הייתה לרוחו. מה שלא מפריע לו היום לשאת את דגלי ההפיכה המשטרית שהוא מוביל. הנשיא המכהן פשוט הפך את לשכתו למוצב קדמי במלחמה נגד ממשלה שנבחרה כדין.

אני מקשיב להם, ליצחק עמית וליועמ”שית, ואני לא מבין איך הם לא מתביישים לומר דברים כה נבזיים. המושג “ניגוד עניינים” הפך בפיהם למעין כלי מלחמה. הם נאחזים בו כדי לסכל מינויים ללא בושה. במחוזותינו הוא הפך למכשיר יעיל במיוחד לניגוח פוליטי.

המושג ניגוד עניינים – אין ערטילאי ממנו. השימוש בו תמיד מעורר חשד. לעולם אפשר לומר שמי שהשתמש בו, תום ליבו מוטל בספק. את הדברים הללו אפשר לומר ללא קושי על היועמ”שית ועל נשיא בית המשפט העליון. שניהם עושים בו שימוש מניפולטיבי כדי לסכל שוב ושוב מינויים של הממשלה המכהנת.

מינויו של דוד זיני, אין ראוי ממנו. סיכולו בטענה שמי שמציע למנותו לתפקיד ראש השב”כ מצוי כביכול בניגוד עניינים יכול להסתיים במשבר שאיש אינו רוצה בו.