יש ילדים שלא האמינו שהם יכולים להיות אהובים

המלחמה לא פסחה על ידי בית הילדים. יותר משליש מהם נחשפו ישירות לאירועי 7 באוקטובר, ושניים מבוגרי הפנימייה אף נהרגו במלחמת חרבות ברזל.
האזעקות התכופות, בעיקר בעקבות הטילים שמגיעים מתימן, החזירו חלק מהילדים לאחור. היו ילדים שחזרו להרטיב, ועלו באחרים פחדים ישנים. "כל שינוי קטן מערער אצלם הכול", אומרים בצוות. "הם נלחמים כל כך כדי להיאחז בעולם רגיל – ואז רעש פתאומי מחזיר אותם חודשים אחורה".

גם הכמיהה לקשר עם המשפחה מעיבה לא פעם על התהליך. יש ילדים שמחכים שבועות לשיחה מההורים – וכשהיא לא מגיעה, האכזבה צורבת. "אף ילד לא מתמודד עם זה לבד," אומרת הס. "תמיד יהיה מבוגר מטפל לידו – שיחבק, שיסביר, שיחזיק עבורו את הכאב".

למרות הקושי, יש גם הרבה אור. כאן יודעים לשמוח על כל פסיעה קדימה, על כל מחווה של אמון, על כל חיוך שנפתח. "עבורנו, הצלחה היא לא ילד שמוציא תעודה מושלמת. הצלחה היא ילד שילמד להרגיש שייך, שילמד להגיד 'אני יכול", אומר אורי דוד, שמנהל את המקום כמעט 40 שנה.

כשהם מביטים בילדים משחקים בין העצים, הם יודעים: גם אם המסע עוד ארוך – כל צעד קטן הוא ניצחון. "יש פה ילדים שלא האמינו שהם יכולים להיות אהובים", מסכמת הס, "ואנחנו כאן כדי להזכיר להם יום אחרי יום – שהם כן".