דעות
ישראל כקו ההגנה האחרון – אבל המערב כבר בחר לכרוע לאיסלאם הקיצוני
לניצחון במלחמה אין הגדרה בשום מילון. בייחוד לא לניצחון בנקודות, גדול ככל שיהיה. לעומת זאת, בנוקאאוט אי אפשר לטעות. כך כניעת גרמניה ויפן ללא תנאי ב־1945. כך גם הניצחונות הישראליים מול מצרים במלחמת העצמאות ובמלחמת יום הכיפורים, שהסתיימו בכיתור הכוח המצרי העיקרי בכיס פלוג'ה ב־48' ובכיתור הארמיה השלישית במלחמת יום הכיפורים.
תוצאת מלחמת שמחת תורה היא עניין מורכב. יש מי שיציג אותה כניצחון גדול יותר מששת הימים. איום שנתפס כקיומי הוסר, בשבע חזיתות, מול הפתעה ומאות אלפי טילים, תוך הפגנת יכולות ישראליות המציבות אתגרים חדשים בפני יוצרי סרטי מדע בדיוני.
מצד שני, ניתן להציב אמת מידה שעל פיה מתקבלת תוצאה שונה. זו אמת מידה הגוזרת את תוצאת המלחמה על פי השוואת מטרתו של הצד שפתח במלחמה, ובחינה בסיומה אם המטרה הזו אכן הושגה.
ההחלטה החמאסית לפתוח בהתקפה על ישראל ב־7 באוקטובר, ללא תיאום מוקדם עם השותפים בדאחייה ובטהרן, הייתה פועל יוצא של המפגש בין ג'ו ביידן לבנימין נתניהו והוצאתה לאוויר העולם של התוכנית להסדר אזורי בהובלת ארה"ב, סעודיה וישראל. תוכנית שהרצון לטרפדה בעודה באיבה היה הזרז למתקפה.
חמאס חשש מהתרקמות ברית שתחזק את הגורמים המודרניסטיים באסלאם מול הזרם האסלאמיסטי־ג'יהאדיסטי. כמו כן, יחד עם חיזבאללה, חמאס היה מחויב לאיראן לטרפד כל ניסיון ליצירת ברית הגנה אמינה מול השאיפות הטורפניות של טהרן.
מאז נחתמו הסכמי אברהם נראתה הברית הטבעית בין ישראל למדינות ערב המתונות, מול המשטר האיראני, לא רק כרצויה – אלא גם כניתנת למימוש. זרעיה נטמנו למעשה כבר ב־2002, כשבאה לעולם היוזמה הערבית לשלום בין ישראל לכל מדינות הליגה הערבית, בהובלת יורש העצר הסעודי, רב־ העוצמה דאז, עבדאללה בן סעוד. אז מדובר היה בבלון ניסוי בוסרי שנראה חסר היתכנות. המכשול העיקרי שחנק את האפשרות לקידום היוזמה היה הדרישה להקמת מדינה פלסטינית. מכשול בלתי עביר אז כמו היום.
רק שמאז נחתמו הסכמי אברהם, חרף אי־הורדתה של הדרישה למדינה פלסטינית מסדר היום הפורמלי, נוצר הרושם שהסוגיה הזו כבר אינה מהווה מכשול לנורמליזציה הדרגתית של היחסים עם מדינות נוספות ובכללן סעודיה. ההנחה הייתה שלאחר השגת השלום עם מדינות ערב, יקל על כל הצדדים למצוא פתרונות יצירתיים לסוגיה הפלסטינית שכל הצדדים יוכלו לחיות עימם בכבוד.
לפני 7 באוקטובר נוצר הרושם, גם בעיני חמאס, שעיקר מעייניה של סעודיה בסוגיה הפלסטינית נתונים לשיפור מצבם הכלכלי ואיכות חייהם של תושבי יהודה ושומרון, והקמת מדינה אינה תנאי לשיחות נורמליזציה. מלחמת 7 באוקטובר נועדה להיות מטען חבלה לטרפוד הנורמליזציה המתרקמת.
ואכן, בעקבות הפוגרום בעוטף עזה והמלחמה שבאה בעקבותיו, הגשים חמאס לכאורה את מטרתו. בעקבות הלכי רוח פרו־פלסטיניים בעולם הערבי וגם בממלכה, העלתה סעודיה את הרף, וכרגע היא דורשת אמירה ישראלית משמעותית שתשים רגל במסדרון המוליך למדינה פלסטינית.
לכן, על פי מבחן היעד המיידי למלחמה, כל עוד סעודיה מתעקשת על מה שלא התעקשה עליו ערב המלחמה, נראה על פניו כי חמאס השיג את מטרתו. אני נזהר משימוש במונח "ניצחון", רק כי אני לא בטוח שהתמוטטות החזית להשמדת ישראל היא מחיר שחמאס מלכתחילה היה מוכן לשלם תמורת ההישג הזמני הזה, ברוח אמירתו המפורסמת של פירוס מלך אפירוס, כשניצח בקרב גדול אך צבאו כמעט הושמד: "עוד ניצחון כזה ואבדנו".
כך או כך, יותר מאשר לפני מתקפת חמאס, הדרישה להקים מדינה פלסטינית עצמאית היא אבן נגף בפני ההתקדמות לנורמליזציה. ההקצנה בהתנגדות באה משני הצדדים. בציבור הישראלי רבים שהאמינו בשתי מדינות לשני עמים, מתנגדים לכך לאחר הפוגרום.
מצד שני, בסעודיה ובמדינות נוספות, ערביות ומערביות, חזרו הדיבורים על מדינה פלסטינית – מרמת ריטואל של גביית מס שפתיים לשיח של ממש, ואפילו בארה"ב ישנם ניצני כרסום בהתנגדות לרעיון זה.
הבעיה של ישראל היא שבמקום ש־7 באוקטובר יוביל את דעת הקהל העולמית, כפי שהוביל את דעת הקהל הישראלית – להכרה כי הקמת מדינה עוינת, גם ביו"ש, היא סכנה קיומית למדינת ישראל, חלה בדעת הקהל העולמית התפתחות הפוכה.
החזית בדרך לאירופה
אסור לזלזל בעוצמתה של דעת הקהל אפילו במדינות טוטליטריות, אבל קל וחומר במדיניות דמוקרטיות. נבחן למשל את הרקע והנסיבות שליוו את הבגידה האנגלו־צרפתית בצ'כוסלובקיה במינכן 1938.
בראייה ההיסטורית הפשטנית נתפסים הסכמי מינכן ב־1938 ככשל בלתי נתפס של מנהיג בריטי חלש אופי וטיפש בשם נוויל צ'מברלין, ששילם במטבע צ'כי תמורת שקט למערב אירופה. ווינסטון צ'רצ'יל היה מהבודדים שעמדו אז על עומק הבגידה בצ'כוסלובקיה. מה גם שחבל הסודטים היה אזור הררי, בלתי עביר ומבוצר היטב. בלעדיו הדרך המישורית לפראג הפכה לטיול שאתה לא צריך להיות מיטיב לכת כדי לבצעו.
אבל בזמן אמת דעת הקהל הבריטית והעולמית תמכה בצ'מברלין, והאומה הבריטית הריעה לו. צ'רצ'יל תואר כמחרחר מלחמה, המונע עדיין מהטראומה של פיטוריו בבושת פנים מתפקידו כשר הימייה בעקבות מפלתו בדרדנלים במלחמת העולם הראשונה.
דעת הקהל במערב הייתה קשובה למדי לטענת היטלר כי המניע לתביעתו הוא משאלתם של תושבי הסודטים דוברי הגרמנית, ואין לו כל תביעה טריטוריאלית נוספת גם בצ'כוסלובקיה.
ובדיוק כשם שהיטלר השתמש בזכות ההגדרה העצמית של דוברי הגרמנית בסודטים כתירוץ לקבל את האזור, וכקרש הקפיצה לכיבוש צ'כוסלובקיה ואחריה אירופה והעולם, כך האוכלוסייה הערבית ביו"ש היא התירוץ ליצירת קרש קפיצה להשמדת ישראל.
המאבק לפקוח את עיני דעת הקהל העולמית הוא מאבק קיומי לא פחות מהמאבק בשדה הקרב. ואם נשקיע בו, הוא לא מאבק אבוד. בעיקר כי האמת לצידנו, והאמת סופה לצאת לאור. רק שאלת העיתוי – אם האמת תצא לאור במוקדם, או חלילה במאוחר – היא שאלה של חיים ומוות.
גם ישראל, כמו צ'כוסלובקיה ב־1938, נלחמת לא רק על חייה. הקנצלר הגרמני פרידריך מרץ היטיב להגדיר זאת: ישראל נלחמת על קיומה, ותוך כדי כך גם על הציוויליזציה המערבית. המאבק שבו נתונה ישראל הוא מאבק על יסודות המוסר, החירות והכבוד האנושי.
שהרי חמאס, חיזבאללה והרפובליקה האסלאמית של איראן פועלים בשם אידיאולוגיה שמבקשת להשמיד לא רק את מדינת ישראל, אלא גם את ערכי הפלורליזם, החירות, שוויון הנשים, חופש הדת והסובלנות – ערכים הטבועים במסורת היודו־נוצרית.
חמאס הוא תיאוקרטיה רצחנית שהופכת בתי ספר למחסני נשק, וילדים – למגינים אנושיים. כאשר ישראל הגיבה, היא לא רק הגנה על אזרחיה – אלא גם התייצבה נגד הניסיון להכשיר את הרוע. איראן היא מדינה שתולה הומוסקסואלים בכיכר העיר, מדכאת נשים ומפיצה טרור מבואנוס איירס ועד ברלין. משטר שצועק "מוות לישראל" ו"מוות לאמריקה" בנשימה אחת.
אבל יש במערב מי שמסרב להבין. יש מי שמשווה בין ישראל – דמוקרטיה ליברלית עם עיתונות חופשית, שופטים עצמאיים, שוויון להומוסקסואלים וחופש דת – לבין אויביה, שמטיפים לשנאה, מדכאים נשים ומעודדים מוות. זו לא רק שגיאה מוסרית – זו בגידה בערכי המערב.
זה המסר שעל ישראל להעביר מעל כל במה ודרך כל אמצעי תקשורת. השגרירויות והקונסוליות חייבות להתגייס למטרה בקדימות עליונה. צריך לגייס את הציבור לפעול ברשתות החברתיות ולהושיט סיוע למשפיענים מתנדבים מכל גוני הקשת הפוליטית, לקרב אותם ולהעניק להם יחס מחבק ותמיכה מעשית.
המסר האחיד חייב להיות ברור: אם ישראל תיפול, או תיחלש, או תבודד – החזית תגיע מהר מאוד לאירופה, לרחובותיה ולעריה. צ'רצ'יל אמר פעם: "הציוויליזציה לא תשרוד, החירות לא תישמר, והשלום לא יתקיים – אלא אם כן אנשים יהיו מוכנים להילחם עליהם". כיום ישראל היא הזרוע הלוחמת של הציוויליזציה, קו ההגנה הקדמי. גורלה הוא גורל כל עם שעדיין מאמין בחירות, בכבוד האדם ובאמת. ישראל ממש איננה הבעיה. להפך, היא הוכחה לכך שעדיין אפשר להתנגד לרוע.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד