ישראל ויחסיה עם ארה"ב: המחיר של אובדן הדו-מפלגתיות

תחת נתניהו, עיקרון ה"בייפרטיזנשיפ" נמוג. זכורה הופעתו ב-2015 בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס, אז שניהם בידיים רפובליקניות, ללא תיאום עם הבית הלבן של הנשיא ברק אובמה, במגמה לחבל בהסכם הגרעין המתגבש עם איראן. עוד קודם, ב-2012, ביקר בארץ הרפובליקני מיט רומני, שהתמודד מול אובמה. זמן קצר אחרי שהממשל החל במשא ומתן על הסכם לשדרוג היחסים הביטחוניים בין שתי המדינות, רומני זכה בישראל לקבלת פנים חסרת תקדים, שנתפסה כניסיון להשפיע על הבחירות. אובמה נבחר לכהונה שניה וב-2016 נחתם הסכם בטחוני לעשר שנים. לנו נותר לקוות שטראמפ לא יאכזב כשיגיע זמן חידושו, ושהמו"מ שארה"ב מנהלת עם איראן לא יניב הסכם שיהיה יותר גרוע מזה שנתניהו התנגד לו, וטראמפ ביטל בכהותנו הקודמת.

אין צורך להרחיב על היחס המזלזל לנשיא ג'ו ביידן, שמאז בחירתו לסנאט ב-1973 הוכיח את עצמו שוב ושוב כידיד ישראל. האם מישהו מעלה על דעתו שביידן, או סגניתו קמאלה האריס שהחליפה אותו כמועמדת הדמוקרטים בבחירות לנשיאות ב-2024, היו מגיעים להסכם עם החות'ים בלי לדרוש את הפסקת המתקפות על ישראל? שהיו משנים את היחס לאיראן או לסוריה בלי להיוועץ, לפחות לעדכן? אחרי שהשלכנו את יהבנו על הרפובליקנים, אחרי שהתייצבנו לצד טראמפ, כלומר אחרי שבחרנו לא לפזר סיכונים (ובכך לא להגדיל סיכויים), במי ניעזר כדי לאזן את עמדות הממשל?

אכן, בשנים האחרונות נשמעים בשולי המפלגה הדמוקרטית קולות ביקורתיים כלפי ישראל שלא היו נתפסים בעבר, הגם שרוב יהודי ארה"ב דמוקרטים. מנגד, בשולי המפלגה הרפובליקנית יש גורמים אנטישמיים. בנוסף, היא מפגינה נטייה בדלנית, ובחודשים האחרונים ארה"ב נקטה בצעדים שמצמצמים את מעורבות ארה"ב בעולם ופותחים דלתות בפני יריבותיה, בעיקר רוסיה וסין. ההיסטוריה תשפוט איזו מהמגמות יותר מאיימת על ישראל.

עד אז, נקווה שבימי התפכחות אלו, בא הקץ גם על הקונספציה של העדפת הרפובליקנים, תוך זלזול בדמוקרטים ובעקרון שחשיבותו קיומית, שימור התמיכה הדו-מפלגתית בישראל.

הכותבת, שגרירה בדימוס, הייתה אחראית בשגרירות ישראל בוושינגטון על הקשרים עם הקונגרס