ביום שבו ארצות הברית תקפה את מתקני הגרעין באיראן, פעולה דרמטית שאולי תעצב את עתיד המזרח התיכון – בחר יעקב ברדוגו לפתוח את שידור הבוקר של ערוץ 14 במה שהוא יודע לעשות הכי טוב: לטנף, לפלג, לשסע ולסגור חשבונות עם מתחרים. במקום ניתוח אסטרטגי, דיון מקצועי או סקירה של השפעות התקיפה, ברדוגו עטה את גלימת הפוליטיקאי, התחפושת וניסה לבזות את הקולגות בערוצים אחרים – ובראשם אמנון אברמוביץ’. עד כדי כך שזה אפילו חרה למגישת המהדורה המרכזית מגי טביבי, שלא יכלה לעמוד מנגד בשתיקה.
ברדוגו, שמשדר מתוך ערוץ שהפך לשופר של ממשלת נתניהו, סירב הפעם לסטות אפילו לשנייה מהנרטיב שהוא מטפח באדיקות וזו תרעלה בעוצמה שעוד לא הכרנו ולא התבייש לומר "האברמוביצ'ים שדיברו על פסיק", כאילו זה הרגע ללעוג במקום להסביר. אלא שלמזלם של הצופים, צדיקה אחת בסדום התגלתה – מגי טביבי, מגישת המהדורה.
ברדוגו: ״אני מרשה לך להתעסק בחלקת האלוהים שלך, תני לי להתעסק בחלקת האלוהים שלי. לכל יושבי האולפנים, בבוקר הזה, אני בז לכם, אני בז למה שעשיתם בשנים האחרונות ואני מאושר שאפשר לכתור לנתניהו ומשפחתו את הכתר הראוי להם״ pic.twitter.com/RbJ6TCX01o
מול השתלחות מתמשכת, הציגה טביבי מקצועיות ומנהיגות עיתונאית של ממש. היא, מגישת מהדורה בערוץ שבדרך כלל משמיע קול אחד בלבד, העזה להציב גבול ברור לאיש שחיפש לטנף על מתחריו ביום כזה: “אנחנו מתעסקים בחלקת האלוהים הקטנה-גדולה שלנו, ופחות במה שקורה בערוצים אחרים”. זו לא רק אמירה של איפוק, זו תזכורת לצופים ולעצמם, שיש הבדל בין עיתונות לבין שופרות של קמפיין.
על כך תקף אותה ברדוגו: "אני מרשה לך להתעסק בחלקת האלוהים שלך, תני לי להתעסק בחלקת האלוהים שלי, וחלקת האלוהים שלי כוללת את אותם האנשים שבמשך שנים תקפו, ביקרו, רצחו רצח אופי כמעט נשמתי את בנימין נתניהו ומשפחתו על האירוע הזה שכרגע הלילה קורה ואני לא שוכח דבר את הדבר הזה".
טביבי סירבה להיגרר אחרי הרפש, והחזירה את השיח אל מה שחשוב באמת, המהות. "אבל אנחנו לא רוצים, אנחנו רוצים להתמקד באופי של התקיפה, המשמעויות וההשלכות. לשם כך התכנסנו הבוקר הזה", כך אמרה טביבי.
ברדוגו לא ויתר והמשיך לטנף על המתחרים מעל ראשה של מגישת המהדורה: "אני אשמח במה שאני רוצה, מותר לנו אחרי שנים של רדיפה והשמצות להגיד שהבוקר הזה הוא כל כולו של בנימין נתניהו ודונלד טראמפ. לכל יושבי האולפנים אני אומר, אני בז לכם ולמה שעשיתם בשנים האחרונות. מאושר שהבוקר הזה אפשר לתת לנתניהו כתר".
בתוך אולפן שמוקף בנאמנים עיוורים לשלטון, טביבי גילתה תושייה ואומץ, והעזה לנסות לשרטט קווים של יושרה עיתונאית, גם אם ברדוגו לא איפשר לה לסיים משפט מבלי לבטל את קיומה. באולפן של ערוץ 14 זה לא מובן מאליו – ולכן היא ראויה לשבח.
אבל ברדוגו, שהתעורר הבוקר בשחצנות של מנצח, שכח כמה פרטים קריטיים: למשל, שהאיש שהוא מהלל שוב ושוב – ראש הממשלה בנימין נתניהו – הוא גם זה שהוביל אותנו מלכתחילה בעשור האחרון למצב שבו איראן מחזיקה באורניום מועשר ברמה של 60%. הוא ידע, הוא הזהיר, הוא איים, אבל הוא לא עשה דבר. הוא נשאר עם נאומים ומצגות, ואיראן המשיכה לצבור חומר בקצב מסחרר כזה שהוביל אותנו בשבוע האחרון לפעול בשנייה האחרונה באין ברירה.
בעוד ברדוגו חוגג את ההישג הלילי כאילו זה מבצע אישי של נתניהו ודונלד טראמפ, הוא שכח את הדבר החשוב מכל –הטייסים, אותם טייסים, כן, אלה שהממשלה שלו שלחה לאלף עזאזל, שכינתה אותם “סרבנים" – הם אלה שביצעו את הפעולה או אפשרו אותה, הלכה למעשה. בלעדיהם, כל הרצון הפוליטי וכל נאום בבלפור לא היו שווים דבר.
הוא גם שכח את אנשי המודיעין והמערכת הביטחונית, המוסד, אמ"ן, שפעלו במשך שנים באורך רוח, במקצועיות ובחירוף נפש, כדי להכין את הקרקע לפעולה שכזו, גם להם מגיע הקרדיט. הם לא חיכו לברדוגו שייתן להם לגיטימציה, רק לפקודת “עשה”. וברגע שהגיעה העת, הם היו שם והם שיבצעו גם את הפעולה הבאה. לא מתוך נאמנות לממשלה ולעומד בראשה, אלא מתוך נאמנות למדינה.
ברדוגו גם ממהר מדי להתבשם מהתקיפה האמריקאית, כאילו היא כבר השיגה את יעדיה. אבל לפי הדיווחים מאיראן, הפגיעה הייתה מינורית, עובדים מפורדו הספיקו להתפנות עם ציוד במשאיות ענק, ויש לא פחות מ-450 קילוגרמים של אורניום מועשר שמוסתרים באתרי גיבוי ברחבי המדינה. מי שממהר לחגוג – עושה זאת מוקדם מדי.
לכן, קצת צניעות – בעיקר מצד מי שמזוהים עם מחנה הימין – לא תזיק. ובוודאי כשהמנהיג שלהם, אותו אחד שלדבריהם “זכה בכתר”, הוא זה שאפשר לאיום הזה להגיע לממדים הנוכחיים.
ובינתיים, בעוד ברדוגו מחלק כתרים ושולח גינויים מבזים לקולגות, מגי טביבי מזכירה שיש עדיין תקווה לעיתונות שפויה, אפילו בערוץ שמדברר את הממשלה. יישר כוח.
במהלך התוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 ששודרה אמש (חמישי) בהנחיית ינון מגל, הפאנליסט נועם פתחי תקף את האלוף במילואים נעם תיבון, וקרא לו לעבור עם משפחתו מנוחות תל אביב אל נחל עוז – מבלי לדעת שתיבון דווקא עשה זאת, ובנסיבות דרמטיות במיוחד.
פתחי אמר בשידור: "אני חייב רגע להגיד על נעם תיבון… אני הלכתי לבדוק, תמיד אני הולך לבדוק איפה הם גרים. אז נעם תיבון על סמך האינטרנט גר בצפון תל אביב. עכשיו, תמיד זה מבחן מאוד מאוד פשוט. נעם תיבון דיבר על ביטחון, ושאפשר לסיים וזה. נעם תיבון, קח את הילדים שלך, אולי גם את הנכדים שלך, ואת אשתך. לך תגור בניר עוז, בנחל עוז, מחר בבוקר, ומשם תגיד לסיים את המלחמה".
מדהימה אותי כל פעם מחדש הבורות של האנשים האלה. שמישהו יספר לגוואד הזה שאמיר תיבון, בנו של נעם תיבון גר בנחל עוז ושבבוקר של ה-7 באוקטובר, נסע נעם תיבון לחלץ את בנו ומשפחתו מהמקום. נזכיר שאמיר ומירי תיבון הסתגרו עשר שעות בממ"ד יחד עם בנותיהם הקטנות, בקיבוץ באותו היום.@amirtibonpic.twitter.com/rwzJU0QGrX
אלא שכמעט כל מי שעקב אחרי האירועים הדרמטיים של 7 באוקטובר יודע: נעם תיבון אכן הגיע לנחל עוז – כדי להציל את בנו אמיר, את כלתו מירי ואת נכדותיו, ששהו בממ"ד בביתם שבקיבוץ בזמן מתקפת חמאס. הוא פרץ לתוך האזור בזמן אמת, חילץ אותם ותושבים נוספים, וסיפור ההצלה הפך מאז לתופעה מתוקשרת שתועדה בכתבות.
הגולש ניר שיין שיתף את הקטע מהתוכנית ברשת החברתית X וכתב: "מדהימה אותי כל פעם מחדש הבורות של האנשים האלה… נזכיר שאמיר ומירי תיבון הסתגרו עשר שעות בממ"ד יחד עם בנותיהם הקטנות בקיבוץ באותו היום".
אמיר תיבון עצמו לא נשאר אדיש. הוא שיתף את הפוסט והגיב בחריפות: "יש הרבה אהבלים בערוץ 14, אבל טיפש כמו נעם פתחי עוד לא ראיתי. פתחי, אם היית טורח לבקר בנחל עוז אי פעם, הייתי מזמין אותך לקפה אצלי בבית. סיכוי גבוה שהיית פוגש שם את ההורים שלי שנמצאים יומיים-שלושה בשבוע בבית הזה. אבל אתה לא תטרח לבקר, או לברר את העובדות. זה מעבר לסל היכולות שלך".
מה בעצם עושה מרב מיכאליבימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
מרב מיכאלי (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
מרב מיכאלי (צילום: רמי זרנגר)
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
ליאור שליין (צילום: יח"צ)
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
חבר הכנסת לשעבר ושדרן הרדיו והטלוויזיה של "כאן 11" יגאל גואטה הגיע לתוכנית "פגישה עם רוני קובן", הפעם כדי לדבר על איך שמלחמת חרבות ברזל השפיעה עליו כשדרן ברדיו אבל גם כבן אדם פרטי. בשלב מסוים בריאיון הוא פרץ בבכי: "הותר לפרסום חמישה חיילים נהרגו, הותר לפרסום שישה חיילים נהרגו… די, חלאס, מספיק עם זה".
אחרי רגע ממושך של שקט הוא המשיך: "מאות משפחות שכולות ועוד משפחות שכולות ו-6,000 פצועים בבתי חולים, חלקם בלי ידיים ובלי רגליים. איך הגענו למצב שלקחו את משפחות החטופים והפכו את זה לעסק פוליטי? איך הגענו לדבר הזה? איך אפשר לרדת כזה נמוך?". לאחר המשפט הזה הוא גם ביקש הפסקה מהריאיון.
לאחר מכן הוא התעשת, והדבר הראשון שהיה לו לומר לרוני קובן – "סליחה". קובן חייך אליו וענה: "על מה סליחה?", ועל כך גואטה ענה: "שלא התאפקתי". קובן המשיך: "למה להתאפק?", וגואטה אמר: "אם לא היינו מתאפקים אז כל היום הייתי בוכה, ויש סיבה לבכות כל היום".
רוני קובן המשיך את הריאיון עם שאלה נוספת: "זה נכון שהיה רגע בזמן שידור ברדיו ששמעת אימהות של חטופים והתחלת לבכות?", והוא ענה: "כן, לא פעם אחת – כמה פעמים". קובן המשיך: "יש איזה חטוף שנכנס לך ללב במיוחד?" ותשובתו של גואטה: "כן, שם בכיתי הכי הרבה. ביבס". הוא המשיך לדבר בזמן שדמעות נקוו בעיניו וקולו נסדר: "זה לא יכול להיות, זה משהו שלא נתפס בשכל בכלל".
הוא עצר שוב כדי להוריד את המשקפיים ולמחות את הדמעות מעיניו, והמשיך בהלצה: "קובן, זה שזו תוכנית של תשעה באב לא אומר שאני צריך לבכות כל התוכנית". במקביל, קובן תהה אם "הלב שלו קהה" משום שהוא לא בוכה כשהוא נזכר במשפחת ביבס, שאיבדה את האם שירי ואת שני בניה הצעירים, אריאל וכפיר, לאחר שנחטפו לעזה מניר עוז בשבעה באוקטובר ונרצחו בשבי. ירדן ביבס, בעלה של שירי, נחטף גם הוא, ושוחרר ב-1 בפברואר השנה. גופותיהם של כפיר, אריאל ושירי הוחזרו לישראל ב-20 וב-22 בפברואר.
קובן סיפר לגואטה: "הייתי בניר עוז ונותנים לך להסתובב בין הבתים חופשי, ואז אתה בא לבית של הביבסים" – כאן גם קולו של קובן נסדק והוא מבין שגם הוא עומד לבכות – "ואתה רואה את הבימבות הקטנות של השניים המתוקים האלה, והפצע עוד מדמם ופתוח". בהמשך הריאיון אמר יגאל גואטה: "בחיים לא קרה לי שהצטערתי ובכיתי כל כך הרבה ימים ולילות על ילדים שאני לא מכיר בכלל".