Connect with us

אמנות ובמה

יוסי פולק: "מזלי שההורים שלי נטשו אותי"

Published

on




יוסי פולק היה שחקן ענק, משכמו ומעלה ולא רק בשל רום קומתו. בניגוד לשחקנים לא מעטים שאינם יודעים לרדת מהבמה בזמן, הוא בחר להיעלם ממנה בגיל שבו אחרים מתעקשים להיאחז בה כבקרנות המזבח. בהגיעו בימים אלה לגבורות הרחק מהעין הציבורית, חזרתי אליו מתוך כבוד וגעגוע.

סיפורו של פולק – מורכב, כפי שנוהגים לומר. הוא נולד ברחובות שנה לאחר שהוריו עלו מהונגריה. הם התגרשו כשהיה פעוט והפקידו אותו אצל דוד דתי שהיה עגלון. "לא כל כך הסתדרתי שם", סיפר לי בראיון שערכתי עמו ב-2013. הוא נדד לקיבוץ עין-דור, נזרק משם "בגלל שהייתי מהילדים המפריעים", הועבר למוסד "אונים" בכפר-סבא ובהמשך – לכפר הנוער הדסים, משם הועף בגין התנהגות פרועה.

"זה היה המזל שלי שההורים שלי נטשו אותי", הוא אומר במפתיע. "לעומת כאלה שמספרים שהיו להם בעיות עם ההורים שלהם, אני הייתי פטור מכך".

מונה זילברשטיין ויוסי פולק בסרט ''עזית הכלבה הצנחנית'' (צילום: באדיבות הספרייה לקולנוע, סינמטק תל אביב)
מונה זילברשטיין ויוסי פולק בסרט "עזית הכלבה הצנחנית" (צילום: באדיבות הספרייה לקולנוע, סינמטק תל אביב)

בעודו נער הוא למד במחזור השלישי בבית צבי עם שלום חנוך. בתום לימודיהם שם, בבית הספר היחיד שסיים פולק, הלכו השניים יחדיו להיבחן ללהקה צבאית ונשלחו משם הביתה אחר כבוד בידיים ריקות. לעומת חנוך, שהתקבל ללהקת הנח"ל לאחר בחינה חוזרת, פולק – "די בכיתי כשלא התקבלתי" – הלך לשרת בחיל הקשר.

ברם, עד מהרה הוכיח פולק שלא אלמן ישראל, כשהגיע מהצבא בשלהי 1968 ישירות למה שנראה היה לו כפסגת התיאטרון – הצגת "דודה ליזה", מאת נסים אלוני ובבימויו ובכיכוב חנה רובינא האלמותית, בהבימה, שלצידה שיחק כעבור שנתיים בפנינת תיאטרון נוספת של אלוני – "הצוענים של יפו". נ.ב. אלוני קיבל אותו בלי שום מבחן ובלי שאלות מיותרות כשחיפש שחקן גבוה.

"אם בארץ אנחנו מכירים מלכים מהאגדות או מהטלוויזיה, רובינא הייתה מלכה אמיתית, כשדי היה במבט שלה כדי שדברים ייעשו", ציין. "כך כולם התייחסו אליה בהבימה. פעם היא העירה לי שהרמתי עליה את הקול. לא עזר לי שאמרתי לה שזה בהוראת הבמאי. 'אני כבר אשה מבוגרת, אז אל תצעק עלי כל כך', אמרה בהומור שלה".

"בסוף דרכה המלכות של רובינא לא הייתה כמו בעבר", פולק הוסיף. "ולא רק היא. ראיתי מקרוב איך שוותיקי הבמה, שהובילו שנים את התיאטרון, איבדו את המעמד שלהם, היה להם קשה לוותר על המשחק והם התמרמרו על שמצאו את עצמם בצד. זה מאוד השפיע עלי. לכן החלטתי מבעוד מועד שעדיף לפרוש לפני הזמן ובלבד שלא אגיע למצב שלהם. כך הוצאתי את עצמי לגמלאות מבלי להיות עדיין בגמלאות".

היה קל לממש את ההחלטה? "בהתחלה זה לא היה קל, כשהמשיכו לפנות אלי עם כל מיני הצעות והיה עלי להסביר ואפילו להתנצל. והאמת? – כבר לא היו דברים שמשכו אותי יותר, מה גם שקל להיתפס לשגרה של עוד הצגה ועוד הצגה. בסיכומו של דבר אני מאוד מרוצה מהמצב הנוכחי".

בדרך לפרישה המוקדמת מרצון לפני שהגיע לגיל 70, מאז שני התפקידים הראשונים בהבימה, פולק כיכב בתור הברון סאמדי בשתי הגרסות – בהבימה ובקאמרי – של "נפוליון חי או מת", הצגת אלוני נוספת. עם הנוכחות הבימתית הבולטת שלו היה פולק שחקן של תפקידים ראשיים בהצגות שאל חלקן, כמו "הצוענים של יפו" בחאן, חזר כעבור שנים כבמאי.

בדומה ליוסי בנאי, נערצו, פולק היה שחקן נודד מעיקרון. "שחקנים שמגיל צעיר בוחרים להתיישב במקום אחד, עושים לעצמם עוול גדול", הוא סבור. "למעשה, הם מתמכרים לאשליה של ביטחון כלכלי, שלעולם לא מובטח לטווח ארוך. במקום זאת, הם יכולים להעשיר את עצמם מבחינה מקצועית אם יתנסו בלהקות שונות וירחיבו את מעגל השחקנים שאיתם הם משחקים".

גישתו מקורית. "בדרך כלל אני לא שחקן שמזדהה עם הדמויות שהוא מציג", הבהיר. "הרי כדי לשחק משוגע, שחקן לא חייב להתיישב בבית-משוגעים. ומסר זה משהו שאני לא מחפש במחזות. כמו כן, לדעתי לא מוטל עלי לשרת את הכותב. אם אני משחק, אני עושה את זה לקהל".

זאת ועוד. "בניגוד למה שחושבים, לרוב אין חדוות יצירה בעבודת השחקן, שאפילו כרוכה בסבל", הצהיר במפתיע. "וכשעלי לשנן טקסט שאני לא בדיוק מתחבר אליו, יש בכך איזשהו מימד של השפלה".

מבין השחקנים הרבים שאיתם שיחק במרוצת הזמן ציין את אהרון מסקין, שגילם את אביו ב"הצוענים של יפו". "מסקין היה נפלא עם חוש ההומור שלו", העיד. "יום אחד, בעודו מאיים עלי בהצגה עם תת-מקלע, הוא דגדג אותי בשובבות בשיאו של קטע רציני. אז היה עלי להתאפק חזק-חזק כדי לא לפרוץ בצחוק".

בהצגת "גיבורים", שפולק ביים בהבימה, היה לו מפגש בלתי נשכח עם ספי ריבלין: "היה מדהים לחזור ולהיפגש עם ספי שנים לאחר ששיחקנו בהצגת 'מסעות בנימין השלישי', בהבימה. ספי התגלה בחזרות כשחקן ממושמע בצורה בלתי רגילה, שהעבודה איתו הייתה לעילא ולעילא. למרות שבגלל מצבו הוא התבקש לא לדבר מחוץ לבמה, אי אפשר היה לעצור אותו עם כל הסיפורים והבדיחות שלו".

אם תשאלו היכן פולק היום, יתברר לכם שהוא לא הרחיק הרבה משכונת נוה-צדק, שבה התגורר שנים רבות, לאחר שמי שהיה תגלית הצגת "הצוענים של יפו", העתיק לבסוף את מגוריו ליפו, איך לא, עם רעייתו, תמי, בתו של רב החובל נמרוד אשל, מנהיג שביתת הימאים ב-1951.

מה מעשיך כעת? "כעת, אני כמו כל גמלאי – קורא, כותב, אוכל, ישן, צופה בטלוויזיה, משחק עם הנכדים. מזמן לא הלכתי לראות הצגות בתיאטרון. זאת לא רק שכמעט אין מה לראות, אלא שמאז שהייתה לי תאונת דרכים קשה עם האופנוע, אני לא כל כך בר תנועה".

התיאטרון חסר לך? "לא, לא, לא. הספיקו לי 50 שנה בערך שם. זה היה נהדר, אבל מספיק. בסיכומו של דבר עשיתי מה שרציתי, מה גם שנסים אלוני וחנוך לוין עזבו את במת החיים".

כשאני מעיר לו שבראיון הנזכר לעיל, שאז, ב-2013, הוא נשמע מפויס לעומת העבר, מגיב פולק: "אני ממש לא מפויס, אבל אני לא מכניס לתיאטרון מה שלא נוגע אליו, מה גם שדיבורים פוליטיים לא מתאימים להצגות של נסים אלוני. כלומר, אמנם היו לו דעות מוצקות, אבל הוא נמנע מלהכניס אותן למחזות שלו".

מה למרות הכל עשוי להחזיר אותך לבמה? "כמעט שום דבר. אבל כשיהורם גאון ואני שיחקנו בטלוויזיה שני פלמ"חניקים שיצאו לנקום בסדרת 'נבלות', על-פי סיפורו של יורם קניוק, מאוד התחברנו. כשסיימנו את הצילומים, חיפשנו לעשות עוד משהו ביחד – ולא יצא. בשביל לשחק איתו שוב, אהיה מוכן לחזור בי מההצהרה שלא אשחק יותר…"





Source link

Continue Reading
Click to comment

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אמנות ובמה

פרידה מדוד טרטקובר: האיש המאחורי עטיפת האלבום "מחכים למשיח"

Published

on




לפני שמילים הופכות לדפוס, הן זקוקות לעין. עין שיכולה לראות לא רק את הצורה, אלא את ההקשר. לא רק את הפונט, אלא את הרגש שמתחתיו. דוד טרטקובר (“טרטה”), חתן פרס ישראל לעיצוב (2002) שהלך לעולמו שלשום, היה העין הזו בתרבות הישראלית – עין צלולה, חדה, לעיתים כואבת, תמיד רואה מעבר. הוא עיצב את תודעתנו לא פחות משהציב מראה למציאות. הכרזות שיצר צבעו את הקירות, הרחובות, הוויכוחים, הניסיונות הלא פשוטים לעצב זהות ישראלית.

לפני כשמונה חודשים זכיתי לראיין אותו במסגרת פרויקט תיעוד של הרוק הישראלי, שכן טרטקובר נתן לצלילים מוכרים ואהובים גם מראה מעוצב – על גבי עטיפות התקליטים של אריק איינשטיין, שלום חנוך, מתי כספי ועוד רבים וטובים. השיחה איתו התפתחה למחוזות נרחבים בהרבה: יצירה ופוליטיקה, אחריות מוסרית של אמן, מהותו של עיצוב במרחב שסוע, ואפילו מחלת הפרקינסון, שפגעה בו מאוד, אבל לא הצליחה לפגום בצלילות מחשבתו. שלשום היא הכריעה אותו, בגיל 81.

דוד טרטקובר  (צילום: אריק סולטן)
דוד טרטקובר (צילום: אריק סולטן)

סולל הדרך

השיחה עם טרטקובר נפתחה בכאב. הוא דיבר על החטופים שטרם חזרו, על המלחמה שנמשכת, על החיילים שנהרגים, ועל האטימות שמשדרים האנשים שאמורים להוביל. “קשה לי עם מה שקורה כאן”, אמר. 

"אני לוקח את זה ללב. מאוד. אני כבר לא יכול לצאת להפגנות, הגוף שלי לא מאפשר את זה, אבל אני נמצא בכל שלט, בכל הפגנה. אני רואה את ‘הילדים’ שלי שם – לא ילדים בשר ודם, אלא גרפיים, שלטים שממשיכים את השפה שעיצבתי. פעם נדרשו דפוס ומיומנות מקצועית, היום מספיק טלפון נייד. כל אחד היום יכול להיות טרטקובר. אני רק סללתי את הדרך”.

טרטקובר הרבה להתבטא פוליטית דרך העיצוב. אחד הסמלים הבולטים שיצר הוא הלוגו של תנועת “שלום עכשיו”, שנוסדה בשנת 1978. “הלוגו יצא ממני, והתנועה כמעט נבנתה סביבו”, סיפר. “כיום, התנועה כבר לא פעילה כפי שהייתה, אבל הסמל שהנחתי שם ימשיך לעמוד”.
באותה שנה עיצב גם את כרזת יום העצמאות “שלום” לשנת ה־30 לעצמאות ישראל, כרזה שנחשבת עד היום מופת של עיצוב גרפי.

אתה מאמין שלוגו, חזק ככל שיהיה, יכול להשפיע על דעת הקהל ולחולל שינוי?
“אני מאמין שעיצוב יכול לעשות את ההבדל, אבל בסופו של דבר ההצלחה תלויה בגורמים רבים, בעיקר בכוחו של הקמפיין שמאחורי הלוגו ובתקציבים שמוקצים להפצתו. השמאל בישראל משקיע בעיצוב ברמה גבוהה, הפוסטרים איכותיים ומוקפדים, אבל ללא המשאבים הכספיים הגדולים של הפרסום המסחרי קשה להשיג חשיפה והשפעה”.

כרזה טובה, לדבריו, “לא שואלת – היא מצהירה”. גם כשהטקסט בפוסטר מנוסח כשאלה, זו רק תחפושת. כך, למשל, בכרזה “אבא, מה אתה עושה בשטחים”, שעיצב עבור תנועת “יש גבול” ב־1989: שאלה שמוצגת בלי סימן שאלה, מעל צילום פניו של פעוט מיוסר, והמסר שלה חד־משמעי.

לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב־1995 יצר טרטקובר כרזה שהציגה את דמותו של רבין לצד זו של מנהיג האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, עם הכיתוב “לא נשכח ולא נסלח”. בכרזה נוספת מתנוססים פניו של הרוצח יגאל עמיר, עם הכיתוב “בן”, ולצידם תמונה של נתניהו, שעליה נכתב “ימין”. “כשעיצבתי את הכרזות האלו ידעתי שאני פונה לקהל מצומצם מאוד”, הסביר האמן בשיחתנו. “אנשים שיכירו את ההקשרים, שיבינו את המסרים בין השורות, אנשים שמחזיקים בדעות פוליטיות כשלי ויבינו למה התכוון המעצב”.

לוגו ''שלום עכשיו'' בעיצובו של עטיפת האלבום ''מחכים למשיח'' של שלום חנוך, בעיצובו של דוד טרטקובר  (צילום: ללא קרדיט)
לוגו "שלום עכשיו" בעיצובו של עטיפת האלבום "מחכים למשיח" של שלום חנוך, בעיצובו של דוד טרטקובר (צילום: ללא קרדיט)

אוצר, מרצה, אספן

דוד טרטקובר נולד ב־1944 בחיפה. כשהיה בן 4 עברה המשפחה לירושלים, ושם, כילד שחווה את ימי המצור ואת מלחמת העצמאות, החל להתעצב עולמו האזרחי והוויזואלי. “עוד כשהייתי ילד ציירתי דימויים של מלחמה”, סיפר לי. “המצאתי לעצמי שיירות של משוריינים שעולות לירושלים. לא באמת ראיתי אותן בזמן אמת, אבל הזיכרון הלאומי התערבב אצלי עם הדמיון, והכל זרם אל הדף”.

לדבריו, המתח שהיה חלק מנוף ילדותו מצא ביטוי מוקדם בעבודותיו, עוד לפני שהתנסח אצלו הקול הפוליטי: “ההשקפה הפוליטית שלי לא הייתה שם בהתחלה. היא התגבשה רק אחרי מלחמת ששת הימים”.

הוא למד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה העברית ושירת בצנחנים – חוויה שהטביעה בו, לדבריו, תודעה אזרחית עמוקה. בתום שירותו הצבאי נסע ללונדון ולמד עיצוב גרפי ב־ ”London College Of Printing”, אחד המוסדות המובילים בתחום. “ידעתי מגיל צעיר שאני אהיה אמן”, אמר. “ההורים שלי עודדו אותי להתפתח בתחום, למרות שאמא שלי באיזה מקום קיוותה שיצא ממני רופא”.

עם שובו לישראל השתלב טרטקובר בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית, אך לא נשאר שם זמן רב. המסגרת הממסדית לא התאימה לרוחו החופשית, והוא העדיף את תל אביב כבסיס יצירה. באותה תקופה החל גם לחבר בין העיצוב הגרפי לתרבות הפופולרית. עבודתו הראשונה בעולם המוזיקה הייתה עיצוב עטיפת האלבום היחיד של “השלושרים” – שלום חנוך, בני אמדורסקי וחנן יובל – עטיפה שהציגה את פניהם של השלושה על גבי מכונת מזל, בהשראת מכונות שראה המעצב בלונדון. “אמדורסקי אהב את הרעיון, והלך איתו מיד”, סיפר.

אבל נקודת המפנה בקריירה הגיעה כשבועז דוידזון וצבי שיסל הקימו עם אריק איינשטיין את חברת ההפקות העצמאית “הגר”. טרטקובר צורף כמעצב הבית של החבורה. “הגעתי לתל אביב די מבולבל, והם קיבלו אותי בזרועות פתוחות”, הוא שחזר. “את בועז הכרתי מלונדון, ואת אריק מהימים של ‘החלונות הגבוהים’”.

דוד טרטקובר (צילום: אלי דסה)
דוד טרטקובר (צילום: אלי דסה)

הסטודיו של “הגר” היה ממוקם ברחוב אבן גבירול בתל אביב: “את השם ‘הגר’ אריק בחר, ואני עיצבתי לוגו עם דמות של אישה על בסיס גלויה ישנה משנות ה־20 שמצאתי. אף פעם לא ידעתי מי זו באמת, אבל היא הופיעה בכל פרסום של החברה”.

טרטקובר עיצב כמה מעטיפות התקליטים המפורסמים ביותר של אריק איינשטיין: “פוזי”, “שבלול”, “פלסטלינה”, “שירי ילדים”, “סע לאט”, “חמוש במשקפיים”, “ארץ ישראל הישנה והטובה” (חלקים ב’ ו־ג’), “שירים”, “ילדודס”, “מוסקט” ועוד. “ב’פוזי’ אריק ביקש להשתמש בתמונה שבה הוא מצולם עם הבת שלו, שירי, צילום שצילמה אלונה, אשתו דאז”, הוא סיפר. “בפנים שילבתי קולאז’ של כל חברי ‘הגר’. אחר כך בא ‘שבלול’, שמורכב מצילום נהדר של אריק איינשטיין ושלום חנוך מבעד לעדשה של אלונה איינשטיין”.

העבודה האינטנסיבית עם איינשטיין מיצבה את טרטקובר כאחד המעצבים המבוקשים ביותר בתעשיית המוזיקה המקומית, והובילה לשורת עטיפות שהפכו לאייקוני תרבות. אחת העבודות שטרטה הגדיר כאישיות היא דווקא עטיפת תקליט המחזה הסאטירי ומעורר המחלוקת “מלכת אמבטיה” של חנוך לוין ב־1970. “זו העבודה שאני הכי קשור אליה”, הודה באוזניי.

“בעטיפה מופיע תצלום של מאמר ביקורת על ‘מלכת אמבטיה’, שפורסם בעיתון ‘מעריב’ ובו המבקר קורא לטמון את ראשו של חנוך לוין בצואה. זה לא היה עובר בשום מקום, אבל חנוך התלהב מהרעיון להפוך את הטקסט לעטיפה”, הוסיף.

עטיפה אחרת, שזכתה לחיים עצמאיים בזיכרון הקולקטיבי, היא זו של אלבום הסולו השני של מתי כספי מ־1976. בצילום מופיע פעמון דלת על קיר פשוט, ועליו שמו של כספי – זה הספיק כדי שהאלבום יזכה לכינוי “תקליט הפעמון”. “מתי ואני השקענו מחשבה משותפת ועברנו תהליך ארוך כדי למצוא עטיפה שתעביר את המסר של האלבום ותמשוך תשומת לב”, טרטקובר סיפר. “הבאתי מהבית פעמון, והצלם ז’ראר אלון צילם אותו על רקע קיר על גג של בית בתל אביב”.

מאז נעשה טרטקובר שם קבוע בקרדיטים של אלבומי מוזיקה. בין השאר עיצב את העטיפות “עוד לא אהבתי די” של יהורם גאון, “הלילה הוא שירים” ו”התבהרות” של חוה אלברשטיין, “בחברה להגנת הטבע” של אריאל זילבר וכמה מעטיפות תקליטיו של שלום חנוך, כולל “אדם בתוך עצמו” ו”מחכים למשיח” שמוכרת בזכות המאפרה שמופיעה עליה. “השם של התקליט מעיד על עצבנות, מעשנים סיגריות בלי הכרה, כמו אבא שמחכה מחוץ לחדר לידה”, הסביר לי. “יש במאפרה הזאת הכל, היא הכי ישראלית שיש. בחרתי באובייקט שיש בכל משרד קטן ושתלתי בו רמזים – לכדור הרגעה, לג’וינט”.

אריק איינשטיין ושלום חנוך - שבלול (צילום: אלונה איינשטיין)
אריק איינשטיין ושלום חנוך – שבלול (צילום: אלונה איינשטיין)

טרטקובר הציג בעשרות מוזיאונים בארץ ובעולם, אצר תערוכות, ובמשך שנים רבות היה מרצה בכיר באקדמיה לאמנות בצלאל. אהבתו למרחב הישראלי המוחשי, של תרבות היום־יום, עשתה אותו גם לאספן: אריזות ישנות, משחקים, מודעות, צעצועים, כרטיסי ברכה וקלפים – אלפי פריטים מקומיים נאספו על ידו ונשמרו כעדות להוויה הישראלית. הפן הזה נחשף בספר “איפה היינו ומה עשינו” (1996) שיצר עם אמנון דנקנר.

כשנפטר שלשום בביתו בתל אביב, דוד טרטה טרטקובר השאיר אחריו בת, נכד ומורשת עמוקה של יצירה, מחאה ואהבת אמת למקום הזה, על יופיו, זיכרונותיו וסיבוכיו.





Source link

Continue Reading

אמנות ובמה

פסטיבל שירה מטולה בירושלים: מחווה לדוד אבידן ויום הולדת לחיים באר

Published

on




זו השנה השניה מאז נוסד פסטיבל שירה מטולה, שלא יתקיים בביתו במטולה כיוון שהמושבה הצפונית שנפגעה אנושות במלחמה נמצאת עתה בתהליך שיקום.

גם השנה תארח העיר ירושלים את הפסטיבל בניהולו ובהפקתו של בית הקונפדרציה בתאריכים 5-3 בספטמבר. האירועים בהשתתפות יוצרות ויוצרים יתקיימו בבית הקונפדרציה ובמשכנות שאננים בעיר.

"ההווה התפרץ לתוך הפסטיבל, ואנחנו פתחנו לו את השער", אמר בני ציפר, המנהל האמנותי של הפסטיבל ביחד עם שירי לב ארי.

"השנה הרגשנו שפרץ הכתיבה העכשווי, העוסק במצב הנוכחי, ביקש לעמוד במרכז הבמה, וזה מה שעשינו. הפסטיבל ישים דגש על שירה עכשווית וחשיפה של משוררים חדשים מבלי לוותר על מחוות למשוררי העבר", הוסיפה לב ארי.

אירוע הפתיחה של הפסטיבל "הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת, שֶׁאֵין לָנוּ בֶּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת", הוא מחווה למשורר דוד אבידן במלאת 30 שנה למותו. אבידן משורר פורץ דרך שהחל לפרסם את שיריו בשנות ה-50 וקובץ שיריו הראשון "ברזים ערופי שפתיים" יצא לאור בהיותו סטודנט. הוא נחשב לאחד משלושת הנציגים הבולטים של דור המדינה לצידם של נתן זך ויהודה עמיחי. אבידן כתב גם תסריטים ומחזות עסק באמנות פלסטית, באמנות הקול ועוד.

פסטיבל שירה מטולה בירושלים (צילום: באדיבות בית הקונפדרציה)
פסטיבל שירה מטולה בירושלים (צילום: באדיבות בית הקונפדרציה)

ערב הפתיחה יוקדש ליצירתו האוונגרדית והנבואית וייקחו בו חלק ניצה בן דב, נילי כהן וארז ביטון, חוקר הספרות אריאל הירשפלד והמשוררים גלעד מאירי, אגי משעול, רוני סומק, חדוה הרכבי ועודד כרמלי. הערב יכלול שירים מולחנים של אבידן וקריאה משיריו.

את הערב ינחו שירי לב-ארי ובני ציפר כשעל המוסיקה ערן צור.

שירי לב-ארי (צילום: תומר אפלבאום, הארץ)
שירי לב-ארי (צילום: תומר אפלבאום, הארץ)

יום רביעי 3.9 | 21:00-22:30 | אודיטוריום משכנות שאננים.

ברוח מילותיו של דוד אבידן שכתב: 'העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת' וברוח התקופה – יתארחו בפסטיבל משוררות ומשוררים שכתבו על שכול ואובדן, על התנגדות והתרסה, על טיפול בפציעות גוף ונפש וניסיונות ריפוי, על יחסי שכנות וקירבה, ועל השירה כמוצא אל החיים. 

באירועי השירה בפסטיבל הקהל יתוודע בין היתר לפואמה שכתבה המשוררת ריטה קוגן, לחטופה ששוחררה לירי אלבג, לשלמה אפרתי, שלא כתב מימיו לפני שבעה באוקטובר, והדהים את קהל קוראי השירה בארץ בפואמה "יומן מלחמת חרבות ברזל" בה תיאר את עבודתו בטיהור ובזיהוי גופות מהטבח, למשוררת והרופאה כנרת מגן, שספרה "אמא מגיע מסוק" מתאר את חוויותיה כחלק מצוותי הרפואה בשבעה באוקטובר, ליורם ניסינוביץ', שהקדיש את שירו "לצאת מן השורות הידועות" לאחיינו שנפל במלחמה, לשלישיית "היינו משונים", אריאל זינדר, עמוס נוי, רוני אלדד, שהוציאו אסופה בעקבות המלחמה, ליוצרים שהם הורים שכולים, יתקיים מפגש תחת הכותרת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אַהֲבָה אֲנַחְנוּ טוֹמְנִים בָּאֲדָמָה | משוררים על אובדן" – בהם המשורר גיורא פישר, שבנו נהרג בפעולת צה"ל בג'נין, ואייל קמינקא, שבנו נהרג ב-7 באוקטובר בזיקים.

ריטה קוגן (צילום: ינאי יחיאל)
ריטה קוגן (צילום: ינאי יחיאל)

מפגש נוסף יוקדש לנושא השירה כריפוי, טיפול ותקווה עם המשוררת דנה אמיר המתמחה בפילוסופיה של הפסיכואנליזה ועם מירב רוט, שטיפלה בקהילת קיבוץ בארי ונועה שקרג'י.

במסגרת האירועים המיוחדים בפסטיבל יתקיים אירוע לכבוד 75 שנה לארכיון הספרות של מכון גנזים.

אדיבה גפן, מנהלת המכון, ורות בקי-קולודני, חוקרת ארץ-ישראל וארכיונים, יקראו קטעים נבחרים ממכתבי אהבה.

אירוע לציון יום-הולדת 80 לסופר חיים באר, יום-הולדת 70 לחוקר הספרות איש הרנסנס אריאל הירשפלד, מחווה למשורר רוני סומק במלאות 50 שנה לצאת ספרו הראשון "הָאֵשׁ נִשְׁאֶרֶת בְּאָדֹם", געגוע וזיכרון לסופר א.ב יהושע לציון שלוש שנים למותו, מפגש מיוחד עם המתרגמת דבורה גילולה כלת פרס ישראל ומחוות זיכרון לדוד שמעוני מחבר האידיליה היפה ביותר שנכתבה על מטולה.

באופן מיוחד וחגיגי יתארחו בפסטיבל שני מוזיקאים גדולים שפרסמו ספרי ממואר: חוה אלברשטיין שתשוחח על ספרה "סמטת כנען", ואהוד בנאי שישוחח על ספרו "ספר הבצלים הירוקים".

אהוד בנאי (צילום: גבריאל בהרליה)
אהוד בנאי (צילום: גבריאל בהרליה)

עוד מפגשים: על מאפיינים של כתיבה גברית ועל יכולת השירה לחולל שינוי יתארחו וישוחחו אודי שרבני, כדורגלן עבר שהחל לכתוב אחרי שפרש מהספורט, אלון ארד, מחנך ומורה לספרות ומשורר, אלעד זרט, משורר ועורך המוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" והמשורר אלטייב ע'נאיים.

הסופרות דורית רביניאן ומיכל זמיר ישוחחו כל אחת על ספרה האחרון, המשורר מירון איזקסון ייפגש עם חברים שישוחחו על כוחה של השירה האמונית, ירון לונדון ידבר על "בחצר הכלבים" הפואמה החדשה האוטוביוגרפית מצחיקה-מרירה שכתב, המשוררות שולמית אפפל ודיתי רונן על יצירתן, המשוררת אגי משעול תיפגש עם הפסיכואנליטיקאית והמשוררת דנה אמיר, והשתיים ינסו לקלף את הקליפות ולהגיע קרוב אל עולמן הפנימי , ואילו קובי מידן יקרא שירים של אחרים ושירים משלו שנכתבו בעקבות המלחמה. 

אהרן שבתאי שהחל השנה לכתוב סדרה ארוכה של וריאציות פיוטיו חֲרוּזֵי תֶּה לַשַּׁלִּיט העוסקות בנושא אחד -הגשת כוס תה של בוקר לאשת חיקו יקרא מבחר מחרוזי התה שלו, משה עזוז, משורר, סופר, איש חינוך ואיש שב"כ לשעבר ביחד עם גיא הגלר, יוצר רב-תחומי והמשוררת מיטל פישל, חברת קיבוץ שריד ייקראו משיריהם, המשורר, המתרגם והמו"ל רפי וייכארט והמתרגמת דינה פון-שוורצה ישוחחו על משוררים יהודים-גרמנים שהמשיכו לכתוב בגרמנית אחרי השואה, חדוה הרכבי תשתתף במפגש  על ספרה החדש "הלית הלית" ובמפגש שייתן מבט על השירה והחברה הערבית ישתתפו סברין חוג'יראת, מנהלת ממשל ותכנון במכון תכלית, חוקרת מגדר בחברה הערבית והבדואית,  המשורר אלטייב ע'נאיים והמשורר רוני סומק בפאנל מיוחד על השירה הפרסית והסופית ישתתפו המשורר אבישלום פון-שילוח, המשורר יליד איראן פיאם פיילי, מתרגם שירת האהבה המיסטית "מג'נון ולילא" אבי אלקיים והמשורר והסופר בנימין שבילי שישוחחו על השירה האהובה עליהם ויקראו ממנה. 

אירוע הסיום של הפסטיבל אֲאַמִּין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עַז, לציון 150 שנים להולדתו של שאול טשרניחובסקי, משורר החירות וההומניזם. על הרלוונטיות של טשרניחובסקי לזמננו ישוחחו אריאל הירשפלד ורוחמה אלבג. יקראו משיריו: רוני סומק, עודד מנדה לוי, ריטה קוגן, ארז ביטון ויונתן ברג שגם יספרו על הקסם שהילכה עליהם שירתו. 

מנחים: שירי לב-ארי, בני ציפר ועל המוסיקה ישראל ברייט. 

בני ציפר (צילום: יח''צ)
בני ציפר (צילום: יח"צ)

יום שישי 5.9 | 15:30-14:30 | אודיטוריום משכנות שאננים.

"פסטיבל שירה מטולה עולה כקרן אור של אמונה בעתיד טוב יותר. ההחלטה לקיימו בירושלים עד שתשוקם מטולה, הוכיחה עצמה בשנה שעברה כמענה ראוי לצימאון של הקהל הישראלי להפגין סולידריות וערבות הדדית, ולא לוותר על רגעים מופלאים של שאר רוח שהשירה יודעת להציע", אמר אפי בניה, מנכ"ל בית הקונפדרציה והמנהל האמנותי של הפסטיבל. 

את הפסטיבל ילוו השנה המוסיקאים ישראל ברייט, יוסי פיין, הדרה לוין ארדי, זהר בנאי, ויסאם ג'ובראן, ערן צור, יאיר דלאל ואליהו דגמי.

פסטיבל שירה מטולה מתקיים בתמיכת משרד התרבות והספורט, מפעל הפיס לתרבות ואמנות, הקרן לירושלים ועיריית ירושלים.

הכניסה לאירועי הפסטיבל ללא תשלום ועל בסיס מקום פנוי. 

למעט מופע הפתיחה במשכנות שאננים.

 http://www.confederationhouse.org 





Source link

Continue Reading

אמנות ובמה

בגיל 81: חתן פרס ישראל דוד טרטקובר הלך לעולמו

Published

on




חתן פרס ישראל דוד טרטקובר ז"ל, הלך היום (שלישי) לעולמו בגיל 81. במהלך השנים האחרונות, הוא התמודד עם מחלת הפרקינסון.

טרטקובר נולד בחיפה בשנת 1944. הוא למד בבית הספר London College of Printing באנגליה וכן בבצלאל ועם השנים גם הפך למרצה בכיר במוסד. כאמן, הוא נודע במיוחד בזכות הכרזות שעיצב, שחלקן הפכו לאיקוניות. הוא הציג תערוכות יחיד רבות בארץ ובעולם, והשתתף גם בעשרות תערוכות קבוצתיות. כרזות שעיצב מוצגות באוספים של מוזיאונים רבים בעולם, לרבות המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. טרטקובר גם הרבה לאסוף ולחקור פריטים גרפיים נוסטלגיים מהעשורים הראשונים של מדינת ישראל.

אנדרטת יצחק רבין בתל אביב  (צילום: ראובן קסטרו)
אנדרטת יצחק רבין בתל אביב (צילום: ראובן קסטרו)

בין עבודותיו המוכרות של טרטקובר, ניתן למצוא את אנדרטת הזיכרון ליצחק רבין בתל אביב, עטיפות אלבומים של אריק אינשטיין ושלום חנוך – בהם "שבלול", "פוזי", "מחכים למשיח", "ארץ ישראל הישנה והטובה", "שירי ילדים", "ילדודס" ו"אריק אינשטיין שר סשה ארגוב", וכן של מתי כספי ("הפעמון"), השלושרים, המחזה "מלכת אמבטיה"; מיצג תוצרת הארץ במרכז סוזן דלל ועוד. 

בשנת תשס"ב זכה טרטקובר בפרס ישראל בתחום האדריכלות והעיצוב. בנימוקי השופטים נכתב כי "טרטקובר, מבכירי המעצבים בישראל, יוצר את עבודותיו מתוך החוויה והמורשת הוויזואלית של הארץ מהתקופות שלפני הקמת המדינה ואחריה. צירופים ויזואליים, יחד עם ראייה מפוקחת, נותנים לעבודתו ייחודיות ואפיון מקומי מובהק הזוכה להוקרה גם בקהילה הבינלאומית של מעצבים בתחום התקשורת החזותית. טרטקובר הוא 'קומוניקטור' השם דגש על המילה ועל הטקסט, ובכך הוא מציין בהצלחה את חשיבות המילה הכתובה בתרבותנו". עוד צוינה השפתעו כמחנך וכיוצר המתבונן בסמלים מן העבד, וכחוקר ואוצר של אמני עיצוב ישראלי מדורות קודמים. "בפועלו זה הוא הפך לגורם חשוב בהנצחת המורשת הגרפית והעיצובית בישראל".





Source link

Continue Reading
Advertisement

כל העדכונים