והיה עוד משהו שבלט בדיווחים החדשותיים, כבר מאלה של רפי רשף ועודד בן עמי בשעות אחר הצהרים, דרך המהדורות המרכזיות – ועד לטקסים: החיבור בין זיכרון השואה לזיכרון טבח 7 באוקטובר.

גם החיבור הזה מזמין דיוק מרתק (שהתקיים בחלק מהאולפנים) בין הדומה לשונה, מעבר לפן הכמותי כמובן. אבל הוא נכח כמעט בכל משדר: מהכתבה על שורד השבי עומר ונקרט וסבתו צילי, שורדת השואה – ועד לדניאל וייס, בן קיבוץ בארי, ששני הוריו נרצחו – וחתם את טקס "בכל זאת איני נפרד" בשירת "אימג'ן" של ג'ון לנון, כשמלווים אותו חברי להקות צבאיות.

בשיר ששר וייס מבקש לנון לדמיין שאין גן עדן, אין גיהינום ואין דת – איך זה מתיישב עם הסממנים הדתיים שהוזכרו לעיל? תתפלאו, אבל רבים יענו שמה שנראה כמו איפכא-מסתברא, מסוגל לדור בכפיפה אחת בתודעתו של המאמין-החדש.

הטקס (והמשדר) ההוא, שאני נחשפתי אליו בשעה המוזרה של 4:40 לפנות בוקר, בלט לטובה בין שורת הטקסים הממלכתיים יותר. לכאורה הוא היה זהה – קצת נאומים של אישי ציבור (משה ליאון, לימור לבנת), קצת שירים, קצת קטעי קישור (שהגיש בכישרון רב אביב אלוש) – ובכל זאת הנימה הייתה קצת פחות ממלכתית, פחות מהודקת, כמו ווליום של מוזיקה שהיה חזק מדי – ורק כשמורידים אותו בשתי דרגות, אפשר פתאום לשמוע גם מילים.

מבלי משים נגע גם המשדר הזה בקשר שבין העבר להווה, עת שודרה עדותו של מי שמכונה "הילד האחרון מבוכנוולד", נפתלי פירסט, שדיבר על המשבר שחווה כניצול-שואה עת חשש לגורל משפחתו בקיבוץ כפר-עזה, ואמר: "אנחנו שורדי השואה נותנים דוגמה לשורדי הקיבוצים שאפשר לשרוד".

ואם גם בטקס הממלכתי, הרגע שהצליח לגעת בהכי הרבה ישראלים היה בדברי שורד השואה גד פרטוק, שעת השיא את המשואה ברחבת יד ושם קרא לשחרור החטופים – הרי שככל הנראה יש קשר.
אם לסכם ערב של שידורים שמתמודד מראש עם משימה שהיא אולי בלתי אפשרית, הרי שנרשמו מעט מאוד הצלחות לערוצי הטלוויזיה המרכזיים.

מה הלקח? אולי לתקצר את הטקסים הממלכתיים ובמקום לשדר אותם בשידור ישיר, להסתפק בחצי שעה מרוכזת של עיקרי הדברים, ולספק לציבור יותר תוכן שגם אם אינו בדיוק "אלטרנטיבי", נוסח "בכל זאת איני נפרד", הרי שהוא מעט פחות מעונב והרבה יותר מזמין.