יום השואה: סיפורו של פרנק מאייר, הברמן של מלון ריץ

"רו דה ווֹז'יראר 58, מול גני הלוקסמבורג. הרובע השישי. כתובת מגוריו של סקוט. המינגוויי גר בקרבת מקום, ברו פֵרוּ 6. סביבה קטנה ויפה, אהובה על האמריקאים במרדפם אחר אותנטיות. שדירות ובניינים עתיקים יותר ממולדתם, דברים כאלה עושים להם סחרחורת.

"מאי 1928. סקוט וזלדה עברו זה עתה לביתם החדש. האושר פשט ברחובות. שאננות השתררה בעקבותיו. בערב ההוא, הם ערכו חנוכת בית והציעו לי להפגין את כישורי בפני חבריהם. לא יכולתי לסרב לסקוט. הגעתי מעט לפני השעה שש, עם כל הציוד שלי. פיצג'רלד פתח לי את הדלת בחלוק בית שמתחתיו לבש חולצה לבנה, עניבה שחורה וּוסט טוויד. הוא הוביל אותי לסלון שלו, היה חייב לסיים לעבור על הדואר. הוא ישב מול שולחן העבודה שלו, רהיט מעץ אלון מקושט בעיטורים מורכבים מברונזה מוזהבת, ועליו משטח כתיבה מעור מוכתם בדיו. השולחן הזה התאים לו כמו כפפה. הסופר הדגול אצל שולחן העבודה שלו, קצת כמוני מאחורי הבר. כדי שלא אשב בחוסר מעש, הוא הושיט לי את הגיליון של "לֶה מטאן". אני זוכר היטב ששוחחנו על הבחירות בגרמניה. הגוש הרפובליקני זכה ברוב קולות, אבל המפלגה הנציונל-סוציאליסטית נכנסה גם היא עם שנים-עשר מושבים. זאת היתה הפעם הראשונה שהיטלר יכול היה לבחור נציגים לרייכסטאג. זרקתי לו כמה מילים בנושא, והוא פרץ בצחוק. היטלר היה בעיניו מוקיון מגוחך. 'גרמניה, פרנק, זאת מדינה מתורבתת מאוד'.

"כוסות השמפניה מתוצרת בָּקָרָה נחרטו בעדינות בדוגמאות גיאומטריות, מודרניות מאוד, וכוסות הקוקטייל, גם הן מקריסטל, עוטרו בשוליים מוזהבים. קישוטי פרחים מהודרים בגוני כחול עיטרו את כלי הפורצלן בסגנון אר נובו. ג'ז אמריקאי, תאורה מאופקת וטבעות עשן של סיגריות שיוו לדירה אווירה ניו-יורקית בלב פריז. אני הייתי כמו דג במים מאחורי הבקבוקים שלי, עם השייקר והפירות. בני הזוג פיצג'רלד הפכו את ההון שלהם לקסם.

"המינגוויי רצה שאנסה כל מיני תערובות. פאפא התעקש שנמציא קוקטייל שייקרא לֶה ווז'יראר, לזכר הערב הזה. כולם נראו מרוצים מעצמם די והותר, אם כי מבלי להיות יהירים. הם נהנו מהכול, גם כאשר פרנסס סקוט בת השמונה לגמה ג'ין פיז שאותו חשבה בטעות ללימונדה. הילדה השתכרה, ואני התמלאתי מבוכה, אבל הייתי היחיד. האורחים צחקו למראה הזאטוטה המתנודדת בסלון הגדול.

"לקראת חצות גמרה זלדה אומר לקפוץ מן המרפסת, כפי שצללה ממרומי הצוקים אחרי ערבים רוויי אלכוהול בריוויירה, והמינגוויי נאלץ להפעיל את כל כובד סמכותו כדי להניאה מכך. סקוט, גם הוא שיכור, נשבה בקסמיה של רקדנית צעירה, דוגמנית יפהפייה של הצייר ז'ול פַּסקין, ולא הבחין במאומה. זועמת, הובילה זלדה את כל החבורה לעבר הדינגו בר, ברו דֵלאמבְּר שבמונפרנאס.

"נשארתי לבד עם סקוט. הוא רצה משקה אחרון. כשהוא שרוע על הספה, סיפר לי סקוט שבלילות ללא שינה הוא אוהב להמציא לעצמו מציאויות, לפעמים הוא חולם שהוא כדורגלן מהולל, לפעמים מפקד גדול בחיל הפרשים. אני עצמי תמיד אהבתי לשחק את המשחק הזה. סקוט ואני דמינו זה לזה, לכן אהבתי אותו כל כך. בילינו את חיינו בהמצאת סיפורים בשעות הקטנות של הלילה, כדי לחמוק מייסורי ההתפכחות. עוד בטרם הספקתי להגיש לו מרטיני יבש, הוא כבר נרדם, שיכור כלוט. ואני סידרתי להם את הסלון, קצת כאילו היה זה הבר שלי, מתוך תודעת שירות, ואחר כך נשאתי את סקוט למיטתו. חזרתי הביתה ברגל, מתוק היה הלילה"