יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל והמעשה הפחדני של השרים

כדי למצוא בכל זאת נקודת זכות: עוד מגזר שזוכה לנוכחות מעניינת של שרים הוא המגזר הדרוזי, שלפחות לגביו ספגה הממשלה ביקורת לא מוצדקת על אי-נוכחות באירועי העדה.

וגם אחרי שניסינו לזכות את הרבים בגין יוצאי הדופן שביניהם, אי אפשר שלא להיזכר בתמונתו של שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, שניצב מול אם וסבתא שאיבדה את יקיריה – שומע האשמות נוראיות (גם אם מוצדקות), מאזין, סופג ומחריש – התגובה היחידה הראויה מול משפחה שכולה.

מעולם לא הייתי מחסידיו של האיש, אבל הוא לפחות הפגין מידה הגונה של יושרה, של לקיחת אחריות, של נכונות לשמוע את המילים שפוצעות כסכין, מפי מי שלעולם לא יהיה מזור למכאובה.

עוד נחזור לגלנט, אבל קודם כל ננסה להבין את ההתנהגות הפחדנית של שרי הממשלה, דווקא ביום שמצדיע לאומץ ולגבורה שגילו הלוחמים בשדה הקרב.

לכאורה אפשר להבין אותם, שהרי יש כאן מילכוד: אם ילכו חלילה ליעד שבו הם אינם פופולריים, ישאלו "למה באתם"? אם לא ילכו – יקומו חוכמולגים כמוני ויישאלו "למה לא באתם?". זו סיטואציה שאי אפשר לצאת ממנה טוב.

ואף על פי כן, נוע תנוע – ואף על פי כן הם היו חייבים למחול על כבודם כדי לחלוק כבוד לכלל הנופלים במערכות ישראל וחללי פעולות האיבה. למה? כי גם מי שהסתגרו בממ"דים ביישובי וקיבוצי הנגב המערבי לא יכלו לצאת טוב מהסיטואציה, כשהיה עליהם "לבחור" בין להישרף ולהיחנק בממ"ד או לצאת החוצה – להירצח או להיחטף. וכל זה נזכיר, קרה במשמרת של הממשלה הזאת, ששריה בוחרים עתה בפינצטה את מקום התייצבותם לטקסי הזיכרון. בוחרים לברוח.

הן מאיש ציבור מצופה, כלומר היה מצופה, לפני שהושחת התואר הזה עד לייסוד, ללכת דווקא למקומות הכי לא נוחים, להתייצב היכן שקשה לעמוד – זאת מנהיגות, זהו פירושה של אחריות. אחרי הכל, גם הנופלים התייצבו בקו הראשון, לא מפני שחשבו שאינו מסוכן, אלא דווקא מפני שהיו מודעים לגודל הסכנה.