המסלול יוצא הדופן של יגאל גואטה הביא אותו מקריירה פוליטית, כחבר כנסת ומזכ"ל תנועת ש"ס, אל עולם התקשורת, בהגשת תוכניות טלוויזיה ורדיו בכאן 11 ובכאן ב’. בקרוב, בימי שישי (18:00) תעלה בכאן 11 תוכניתו החדשה, "טוב שבאתם".
שלום, יגאל. בוא נתחיל במקום שבו גדלת, קריית שמונה. אתה ומשפחתך שילמתם מחיר נורא כשאחיך וגיסתך נרצחו שם בפיגוע בשנות ה־70. 50 שנה מאוחר יותר, לדעתך יש תקומה לקריית שמונה אחרי המלחמה? "אגב, אני לא שילמתי את המחיר היקר ביותר – מי ששילמו את המחיר היקר ביותר הם ההורים שלי, שבאמת החיים שלהם נעצרו ביום שבו האח שלי נרצח. אבל ברור שיש תקומה לקריית שמונה, אין דבר שאין לו תקומה. השאלה היא כמה רוצים לתת תקומה, אם זה בסדר העדיפויות".
אתה טוען שהממסד לא רוצה. למה הוא לא רוצה? "כשנתניהו אמר לאורנה פרץ ‘את לא מעניינת אותי, את משעממת אותי’, הוא לא התכוון רק אליה – הוא התכוון לכל קריית שמונה. הסיפור שלכם לא מעניין אותי, זה משעמם אותי. זו האמת. לפעמים האמת מתפרצת לך בלי שתשים לב. אבל קריית שמונה מעולם לא עניינה אף פוליטיקאי. היא עניינה אותם רק כשהיו קטיושות – באו להצטלם, הבטיחו הבטחות ונעלמו. הייתה מלחמה – באו להצטלם, הבטיחו הבטחות ונעלמו. ככה זה מאז שאני ילד".
"אתה שמעת על דבר כזה בכל כדור הארץ, שמגיע ראש ממשלה למקום כמו קריית שמונה אחרי שנה וחצי מטורפות שהמקום הזה עבר, ואין לו את הפנאי להיפגש עם ראש העיר? זה לא נראה נורמלי. ראש העיר מחכה לראש הממשלה שרק ידבר איתו, שרק יגיד מה התוכנית לגבי קריית שמונה. יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות – אם זה תעסוקה, אם זה אוניברסיטה, אם זה חינוך, אם זה מיגון, מיליון ואחד דברים. וראש הממשלה אומר שלא היה לו זמן לפגוש אותו, אבל את הפעיל של הליכוד בקריית שמונה היה לו זמן לפגוש".
מה עם התושבים עצמם – החברים שלך, שגדלת איתם והם נשארו לגור שם. איזו מציאות יש להם היום? "יש להם מציאות קשה. הם מחזיקים בשיניים את זה שהם תושבי קריית שמונה, והם רוצים להישאר תושבי קריית שמונה כי הם אנשים ערכיים, שורשיים, אמיתיים. הם הציונים האמיתיים".
שן מיתמר מעל קריית שמונה בעקבות מתקפת רקטות (צילום: דוד כהן פלאש 90 )
איך הציבור המזרחי ממשיך לבחור ימין? "אנחנו, המזרחים, יש לנו נאמנות אבסולוטית למלך. זה עוד מהמקומות שמהם באנו, מחוץ לארץ – ממרוקו, מתוניס, מעיראק. אבל יש לנו נאמנות קיצונית מדי".
אתה רואה ראש ממשלה שדורך על הפריפריה בכל קנה מידה. הפריפריה הולכת אחורה ואחורה. איפה המודעות? "הציבור המזרחי כל חייו אמר תודה על מה שנתנו לו עם הכסף שלו. זה בדיוק הסיפור – זה הכסף שלך, אף אחד לא עושה לך טובה. לאט־לאט המודעות מתגברת, אבל אתה יודע מה הבעיה? עדיין אנחנו לא יודעים לעשות חשבון נפש עם אלה ששלחנו לכנסת. בסופו של יום הציבור צריך להבין: אנחנו שלחנו אותם, הם שליחי ציבור, הם צריכים להיות עבדים של הציבור".
אתה ראית איזה חוק חברתי שעשו בשנתיים האחרונות? משהו שדאג לציבור? "אין. כל היום זה רק חוקים לכסות אותם, לכסות את האחוריים שלהם. לדאוג לחברי כנסת, לדאוג למשכורת שלהם, לדאוג שאם הם עשו עבירה פלילית, שלא יוכלו לתבוע אותם. איפה החוקים החברתיים? איפה הדאגה לחלש? איפה הדאגה לפריפריה?".
אתה מדבר בצורה מאוד תקיפה ונחרצת נגד נתניהו. אתה לא מאבד את הציבור המזרחי בגלל הדיבור הזה? "לא, הפוך – אני מעורר אותו. אני פוגש חברים מהפריפריה שגדלו בקריית שמונה, בדרום, בצפון, בירוחם, בחצור, ואני אומר להם: ‘תגיד לי, אתה מרגיש שהממשלה הזאת עשתה בשבילך משהו? תגיד לי בבקשה’. אם אתה לא צועק, סימן שלא כואב לך. גם כשהייתי בקואליציה עם נתניהו כתבתי שנתניהו הוא עיוור, ואמרתי שיש לי זכות להיתלות בדבריו המדהימים של הרב עובדיה יוסף, שאמר שהוא עיוור שכולם הולכים אחריו. היום אנשים מתחילים להבין את זה".
בנימין נתניהו (צילום: ראובן קסטרו, פלאש 90)
יש לו לגיטימציה ציבורית אחרי 7 באוקטובר? "ברמה הערכית כולם היו צריכים לקום וללכת הביתה. קואליציה ואופוזיציה היו צריכות לעשות פינוי בינוי – 120 חברי כנסת. כל הכנסת הזאת היא כישלון אחד גדול".
יש לך חמלה כלפי נתניהו? 7 באוקטובר זה דבר שייצמד אליו לדורי דורות. "לא, אין לי חמלה כלפיו. אתה יודע למה? כי רק לאחרונה בנאום בכנסת הוא דיבר על ההישגים הכבירים שהמלחמה הזאת הביאה. איזו חוצפה, איזו עזות פנים, לבוא ולדבר בימים שחיילים נהרגים על הישגים שהמלחמה הזאת הביאה. הישגים? זה הכישלון שלך ב־20 שנה שנתת לחיזבאללה להתעצם, שנתת לחמאס להתעצם, שהעברת כספים – טונות של מזוודות של מזומנים".
איך ההיסטוריה תשפוט את ביבי? "הבן אדם הזה 20 שנה גנב לציבור את הדעת, המציא סיפורים. מכר לנו אשליות. ‘אני אטפל באיראן’ – פתאום אתה שומע שאיראן תוך זמן מסוים יכולה להגיע לעשר פצצות גרעיניות. מה הסיפור הזה? מה הבלוף שסיפרת לנו? אמרת שאתה מר ביטחון – מה עשית עם חיזבאללה בתור מר ביטחון? מה עשית עם חמאס? מה עשית עם הגבול הירדני?".
כשמול נתניהו מתייצבות דמויות כמו שקמה ברסלר, שרואה דוכן תפילין ומסלקת אותו, שמדברת נגד הדת. "קודם כל, האלטרנטיבה באמת גרועה ביותר. זה שאנשים נלחמים עכשיו, בטח בתקופה הזאת, בהנחת תפילין ובמצוות ובתפילה בדיזנגוף – זו בושה וחרפה. אתה יודע, החטופים שחזרו מהמנהרות, אנשים שאין להם שום קשר ליהדות, שום קשר למסורת, פתאום מדברים על זה ששם הם התחזקו ושם הם ראו את אלוהים. אז מה בקפלן לא מבינים? הם לא מבינים שרוב הציבור במדינת ישראל רוצה מסורת".
הפגנה לשחרור חטופים (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)
אם היית צריך לבחור עכשיו בין שקמה ברסלר ובין נתניהו, עם כל זה שאתה נגד ביבי, אתה מסוגל ללכת אליה? "לא, לא. חד־משמעית לא. זה נוגד את כל הערכים שגדלתי עליהם. אבל מצד שני נתניהו הוא אפשרות גרועה. אתה יודע למה? כמה בדיוק הוא מכבד את המסורת של עם ישראל עם השרימפסים שהוא אכל? לא הבנתי איפה הוא דואג למסורת של עם ישראל".
גם כל חברי הכנסת של ש"ס צריכים ללכת הביתה? "בטח. המצב החברתי היום גרוע. אנחנו נמצאים בשנת 2025, כשמעל מיליון ילדים באי־ביטחון תזונתי. הרי דרעי יגיד לך, אני נותן תלושי מזון. זה רק להנציח את האומללות. לא נותן כלום. מה זה נותן? אתה נותן מהכיס שלך? מהכיס שלי אתה נותן. וחוץ מזה, זה שנתת למישהו 300 שקלים, פתרת את הבעיה? פתרת את הבעיה החודש. מה הלאה?".
יש חבר כנסת אחד שאתה מפרגן לו? "יעקב מרגי. אני רוצה להגיד לך, מתחילת המלחמה, כמעט כל שבוע הייתי מדבר איתו על בעיות במשרד הרווחה: בעיה באופקים, בעיה בבתי הספר. והוא אמר לי: ‘כל דבר שאתה חושב שצריך לתקן, ויש בעיה בכל מה שקשור לילדים, לפוסט־טראומה – אני אתן תקנים, אני אתן תקציבים, אני אתן הכל, גם ממה שאין לי’".
לא הבינו מה אני רוצה
"הרעיון פשוט", הוא אומר על התוכנית החדשה שלו, "טוב שבאתם" בכאן 11. "אנחנו כל השבוע שומעים אקטואליה, חדשות, הראש מתפוצץ. אנחנו נמצאים ברכבת הרים מטורפת – פוליטיקה ושיסוי ומחלוקות, וגם ככה התקופה קשה. אמרתי בואו נעשה תוכנית שבאים בטוב, מה שנקרא. לחזור לימים של הסרט הערבי של יום שישי, שכולם יושבים מסביב לטלוויזיה שחור־לבן על הרצפה, על המיטה, על כל דבר אפשרי, ומתכוננים לשבת".
אבי שושן ויגאל גואטה (צילום: הילה יניב)
איך הגיבו בכאן 11 כשהצעת להביא את תזמורת "פירקת אלנור"? "בהתחלה לא הבינו מה אני רוצה. לקח שנתיים כדי לבנות את הדבר הזה ולהבין בדיוק מה רוצים ולאן רוצים להוביל את זה. ואני נשארתי ישר בדרך שלי, בעיקרון שלי, ברצון שלי להביא משהו שהיה בילדותי ושאני רוצה שהוא יחזור".
יהיו גם זמרות בתוכנית? "יהיו זמרות נשים, אין לי בעיה. יהיה הכל. אנחנו מכבדים את כולם. אני לא יכול לכפות את עצמי על אחרים".
בתוכנית הרדיו שלך בכאן ב' עסקת גם בנושא החטופים. "יש שידור אחד שאני לוקח איתי. לפני שלושה שבועות, אחת מהאמהות של החטופים אמרה משפט שאתה יודע מה – פשוט לקפוץ. היא אמרה: ‘אין לי מילים, אין לי כבר מה להגיד. אמרתי את הכל, בכיתי, התחננתי, אין לי מה להגיד יותר’. אמרתי לעורכת: ‘הפסקה, אני לא יכול, אני נחנק’. ישבתי בפרסומות ובכיתי".
מה נאחל לך? "שהחטופים יחזרו ושהחיילים ישובו הביתה. יש גם סיפורים מהמילואים האלה, של החיילים ואנשי המילואים והמשפחות שלהם. צריך לעמוד ולהצדיע להם. ואלפי משפחות שכולות. זה לא רק אבא ואמא, זה ילדים ואחים ואחיות. תראה איזה מעגל שכול יש פה".
לסיום, שוב פוליטיקה: הציבור באופקים ובקריית שמונה, אם ירצה להצביע שוב ש"ס או ליכוד, מה אתה אומר לו? "שהוא טועה. ואני מאוד־מאוד מקווה שתקום פלטפורמה של מפלגת ימין שפויה, שיהיה לציבור הזה באמת ייצוג אמיתי בכנסת. אנשים שיבואו ויעבדו בשביל הציבור הזה. אז אני אומר: להם תצביעו. ואם זה לא ככה, אל תצביעו".
במהלך התוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 ששודרה אמש (חמישי) בהנחיית ינון מגל, הפאנליסט נועם פתחי תקף את האלוף במילואים נעם תיבון, וקרא לו לעבור עם משפחתו מנוחות תל אביב אל נחל עוז – מבלי לדעת שתיבון דווקא עשה זאת, ובנסיבות דרמטיות במיוחד.
פתחי אמר בשידור: "אני חייב רגע להגיד על נעם תיבון… אני הלכתי לבדוק, תמיד אני הולך לבדוק איפה הם גרים. אז נעם תיבון על סמך האינטרנט גר בצפון תל אביב. עכשיו, תמיד זה מבחן מאוד מאוד פשוט. נעם תיבון דיבר על ביטחון, ושאפשר לסיים וזה. נעם תיבון, קח את הילדים שלך, אולי גם את הנכדים שלך, ואת אשתך. לך תגור בניר עוז, בנחל עוז, מחר בבוקר, ומשם תגיד לסיים את המלחמה".
מדהימה אותי כל פעם מחדש הבורות של האנשים האלה. שמישהו יספר לגוואד הזה שאמיר תיבון, בנו של נעם תיבון גר בנחל עוז ושבבוקר של ה-7 באוקטובר, נסע נעם תיבון לחלץ את בנו ומשפחתו מהמקום. נזכיר שאמיר ומירי תיבון הסתגרו עשר שעות בממ"ד יחד עם בנותיהם הקטנות, בקיבוץ באותו היום.@amirtibonpic.twitter.com/rwzJU0QGrX
אלא שכמעט כל מי שעקב אחרי האירועים הדרמטיים של 7 באוקטובר יודע: נעם תיבון אכן הגיע לנחל עוז – כדי להציל את בנו אמיר, את כלתו מירי ואת נכדותיו, ששהו בממ"ד בביתם שבקיבוץ בזמן מתקפת חמאס. הוא פרץ לתוך האזור בזמן אמת, חילץ אותם ותושבים נוספים, וסיפור ההצלה הפך מאז לתופעה מתוקשרת שתועדה בכתבות.
הגולש ניר שיין שיתף את הקטע מהתוכנית ברשת החברתית X וכתב: "מדהימה אותי כל פעם מחדש הבורות של האנשים האלה… נזכיר שאמיר ומירי תיבון הסתגרו עשר שעות בממ"ד יחד עם בנותיהם הקטנות בקיבוץ באותו היום".
אמיר תיבון עצמו לא נשאר אדיש. הוא שיתף את הפוסט והגיב בחריפות: "יש הרבה אהבלים בערוץ 14, אבל טיפש כמו נעם פתחי עוד לא ראיתי. פתחי, אם היית טורח לבקר בנחל עוז אי פעם, הייתי מזמין אותך לקפה אצלי בבית. סיכוי גבוה שהיית פוגש שם את ההורים שלי שנמצאים יומיים-שלושה בשבוע בבית הזה. אבל אתה לא תטרח לבקר, או לברר את העובדות. זה מעבר לסל היכולות שלך".
מה בעצם עושה מרב מיכאליבימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
מרב מיכאלי (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
מרב מיכאלי (צילום: רמי זרנגר)
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
ליאור שליין (צילום: יח"צ)
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
חבר הכנסת לשעבר ושדרן הרדיו והטלוויזיה של "כאן 11" יגאל גואטה הגיע לתוכנית "פגישה עם רוני קובן", הפעם כדי לדבר על איך שמלחמת חרבות ברזל השפיעה עליו כשדרן ברדיו אבל גם כבן אדם פרטי. בשלב מסוים בריאיון הוא פרץ בבכי: "הותר לפרסום חמישה חיילים נהרגו, הותר לפרסום שישה חיילים נהרגו… די, חלאס, מספיק עם זה".
אחרי רגע ממושך של שקט הוא המשיך: "מאות משפחות שכולות ועוד משפחות שכולות ו-6,000 פצועים בבתי חולים, חלקם בלי ידיים ובלי רגליים. איך הגענו למצב שלקחו את משפחות החטופים והפכו את זה לעסק פוליטי? איך הגענו לדבר הזה? איך אפשר לרדת כזה נמוך?". לאחר המשפט הזה הוא גם ביקש הפסקה מהריאיון.
לאחר מכן הוא התעשת, והדבר הראשון שהיה לו לומר לרוני קובן – "סליחה". קובן חייך אליו וענה: "על מה סליחה?", ועל כך גואטה ענה: "שלא התאפקתי". קובן המשיך: "למה להתאפק?", וגואטה אמר: "אם לא היינו מתאפקים אז כל היום הייתי בוכה, ויש סיבה לבכות כל היום".
רוני קובן המשיך את הריאיון עם שאלה נוספת: "זה נכון שהיה רגע בזמן שידור ברדיו ששמעת אימהות של חטופים והתחלת לבכות?", והוא ענה: "כן, לא פעם אחת – כמה פעמים". קובן המשיך: "יש איזה חטוף שנכנס לך ללב במיוחד?" ותשובתו של גואטה: "כן, שם בכיתי הכי הרבה. ביבס". הוא המשיך לדבר בזמן שדמעות נקוו בעיניו וקולו נסדר: "זה לא יכול להיות, זה משהו שלא נתפס בשכל בכלל".
הוא עצר שוב כדי להוריד את המשקפיים ולמחות את הדמעות מעיניו, והמשיך בהלצה: "קובן, זה שזו תוכנית של תשעה באב לא אומר שאני צריך לבכות כל התוכנית". במקביל, קובן תהה אם "הלב שלו קהה" משום שהוא לא בוכה כשהוא נזכר במשפחת ביבס, שאיבדה את האם שירי ואת שני בניה הצעירים, אריאל וכפיר, לאחר שנחטפו לעזה מניר עוז בשבעה באוקטובר ונרצחו בשבי. ירדן ביבס, בעלה של שירי, נחטף גם הוא, ושוחרר ב-1 בפברואר השנה. גופותיהם של כפיר, אריאל ושירי הוחזרו לישראל ב-20 וב-22 בפברואר.
קובן סיפר לגואטה: "הייתי בניר עוז ונותנים לך להסתובב בין הבתים חופשי, ואז אתה בא לבית של הביבסים" – כאן גם קולו של קובן נסדק והוא מבין שגם הוא עומד לבכות – "ואתה רואה את הבימבות הקטנות של השניים המתוקים האלה, והפצע עוד מדמם ופתוח". בהמשך הריאיון אמר יגאל גואטה: "בחיים לא קרה לי שהצטערתי ובכיתי כל כך הרבה ימים ולילות על ילדים שאני לא מכיר בכלל".