יאיר נתניהו שלח את נשיא צרפת להתענג באהבים – והארץ כמרקחה. מהבלטת הנושא בכל מהדורות החדשות אמש, דרך סערות רשת, ממי שמתגוללים על ה"ילד" ומוסיפים לביטוי את האות השביעית באלף-בית, דרך כאלה שמנסים להפריד בין הסגנון לתוכן – ועד לכאלה שמגינים עליו בחירוף נפש, כאילו היו אלה דברי אלוהים חיים.
מכל מקום, על דבר אחד אין עוררין: מרכזיות האמירה בשיח הציבורי בתקשורת הישראלית, מהפלטפורמות החברתיות בעברית ועד לפלטפורמות חדשותיות ממוסדות. עד כדי כך הפך הציוץ המטופש ההוא לאישיו, עד שאפילו ראש הממשלה עצמו התייחס לדברים – סלד מהסגנון אך הגן על בנו שאותו הגדיר כ"פטריוט ציוני" (שהרי הווה ידוע לכל שפטריוטים ציוניים אינם משרתים במילואים, חיים חיי מנעמים בניכר ושולחים לזרחי ישראל את חשבון האבטחה שלהם, בגובה מיליוני שקלים לשנה. אכן פטריוט ציוני נלהב – ורק אל תקראו לו "גולה").
עכשיו ננסה להתייחס לתוכן ונציין שאין דין אותן קולוניות צרפתיות שציין נתניהו הצעיר כדין שטחי יהודה, שומרון ועזה – פלסטין של מקרון. למה? כי במקומות שבשמותיהם נקב הג'וניור, יש לנתינים דרכונים צרפתיים.
לעומת זאת אזרחות ישראלית היא חלומם הרטוב של הפלסטינים, במקרה של סיפוח שכמוהו כסוף המדינה היהודית. אלא שגם אם נתניהו הצעיר היה יודע ומבין טוב יותר הן את ההיסטוריה של הקולוניאליזם הצרפתי והן את מעמד מושבותיה היום, קשה להתעלם מהנזק שמחוללת אמירה כזאת ליחסי ישראל וצרפת.
נכון שהיחסים מורכבים, נכון שמקרון נתפס לא פעם באמירות מקוממות שמטרתן לרצות את הפלג השמאלי בקואליציה שלו או את המיעוט המוסלמי הגדול-והגדל בצרפת. עדיין, כולנו התברכנו בחיבוק החם שהעניק לישראל לאחר 7 באוקטובר וציינו בהתפעלות איך מנהיגי תבל עולים לרגל לירושלים (נשיא ארה"ב, קנצלר גרמניה, ראש ממשלת בריטניה ונשיא צרפת, ארבע מתוך החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם, אכן לא רע בכלל).
שנית, יחסי ישראל וצרפת, הגם שידעו עליות ומורדות עם השנים, תרמו לא מעט לישראל – כולל עובדת היותנו מעצמה גרעינית. אפילו מנחם בגין בשעתו, גם עת לא היסס להתעמת עם הנשיא ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, הקדים להזכיר את שירי החירות שבפי החיילים הצרפתים ובראשם המרסייז, המנון הרפובליקה.