יאיר גולן הפך לנשק התעמולה החזק ביותר של אויבינו | יוסי אחימאיר

שתי מילים נכנסו ללקסיקון הפוליטי בשבוע שעבר: “כפכפים" ו"תחביב". בשתיהן נעשה שימוש עגום בשיח הפוליטי המתלהם שלנו. “כפכפים" הם פרי היצירה הקריאטיבית של ראש הממשלה במפגשו עם עיתונאים. בשבעה באוקטובר, הוא אמר, חמאס תקף “עם כפכפים, קלצ’ניקובים וטנדרים", ומיד זכה לשטף של ביקורת נוקבת ומלגלגת.

מה לא נכון פה? וכי לא ראינו אספסוף עזתי, רבים מהם בכפכפים לרגליהם, מגיעים בגל הפלישה השני ליישובים על מנת לבזוז אותם? ראש הממשלה ניסה כנראה לגמד את פורעי חמאס ולהאדיר את מחדל הצבא, בעוד כולנו ראינו מחבלים מיומנים צבאית, חמושים במיטב האמל"ח, עם מודיעין אמיתי, יודעים את משימתם – להרוג, לשרוף, לחסל יהודים כמה שיותר. נתניהו אכן היה צריך להוסיף פרטים אלה.

לא על ה"כפכפים" ראוי לבקר את נתניהו בהופעתו לפני העיתונאים, אלא על התבטאות אחרת שלו, שעליה מיהר להתנצל. אמירתו נעדרת הידע על עין השלושה (“לא קרה שם כלום"), קיבוץ שאיננו מצוי כל כך בעין התקשורת כשכניו ניר עוז, בארי וכפר עזה.

אבל גם לעין השלושה חדרו עשרות מחבלים ורצחו ארבעה מחברי הקיבוץ. כך או כך, הופעת נתניהו, שעמד היטב, בקור רוח, מול סוללת העיתונאים, והשיב לכל השאלות – תיחקק לעד כ"נאום הכפכפים", כשם שאי אפשר לשכוח את “נאום הקופים" של דוד לוי ז"ל.

לעומת כפכפי נתניהו, עוררו סערה גדולה דברי יאיר גולן על “התחביב" הישראלי להרוג תינוקות בעזה. עיתוני סוף השבוע, וכל תוכניות הטלוויזיה והרדיו, עסקו בהתבטאות הפושעת הזאת שהסבה נזק גדול לישראל ברחבי העולם. הנה כוחה של מילה אחת – שקרית, חסרת אחריות – שכל שונאי ישראל קפצו עליה כמוצאי שלל רב.

גנרל ישראלי, לשעבר סגן הרמטכ"ל, ראש מפלגה, מטיח בעצמו בממשלת ישראל, בצבא הגנה לישראל, בחיילי צה"ל, דברים שאומרים גדולי אויבינו בתעמולתם האנטישמית. והוא, ברוב יהירותו, מסרב להתנצל. מקצין וקובע שהמלחמה פוליטית. מאיים שמערכת הבחירות הבאה תהיה האלימה ביותר.

גולן אינו מפתיע. כריזמטי, רהוט, חסר מעצורים בדיבורו, כל מילה שיוצאת מפיו מחושבת. כך היה עוד במדי צה"ל, כש"זיהה" אצלנו, כביכול, תופעות מגרמניה משנות ה־30, נאום שבדיעבד נרשם כהקדמה לכניסתו לחיים הפוליטיים, כראש מחנה השמאל הקיצוני.

אין אצל גולן מקריות, לא בדיבור ולא בתפקוד. הוא מופיע בהפגנות, נושא נאומי הסתה, אינו בורר במילותיו, מתריס בכוחנות נגד מתנגדיו. בקיצור, איש עם תחביבים מסוכנים, שיש עוד המתפתים לתמוך בו.

ככל שמילה אחת יכולה לגרום לנו נזק עצום – ואכן גרמה – הסכנה הנשקפת מתורת גולן היא בעיקר אחרת. הוא מתיימר להיות התחליף לגדולי מפלגת העבודה. מה לו וליגאל אלון, יצחק טבנקין, לוי אשכול ואפילו יצחק רבין? אבוי לנו אם “הדמוקרטים" רואים עצמם כמייצגי “העבודה" ההיסטורית שהתפוגגה ואיננה עוד. זו אינה אותה גברת ולא אותה אדרת. זו לכל היותר מפ"ם או מרצ, אף הן היו ואינן עוד, באצטלה חדשה.

אין לנו במפה הפוליטית העכשווית מפלגת שמאל־מרכז אחראית כפי שהיו מפא"י, המערך והעבודה. יש לנו מפלגה ומנהיג שמבקשים להחליש את ישראל.

כולם מתעסקים במילה אחת שפלט – ולא במקרה – יאיר גולן, אבל פחות שמים לב לכלל התבטאויותיו. הוא וחבריו לאופוזיציה, בתמיכת פרשנים מסוימים בתקשורת, נוקטים שפת ביבים ככל שמדובר בביבי.

דרדרו מטה את השיח הציבורי, הוסיפו ללקסיקון הפוליטי עוד צמד מילים – “מכונת רעל" – ומבזים את הדמוקרטיה שלנו. אני רואה את עיקר הסכנה הנשקפת מגולן ומחבריו באידיאולוגיה שהוא מייצג ומטפח. לאמור: הפסקה מיידית של המלחמה בעזה בלי השמדת חמאס והקמת מדינה פלסטינית ביו"ש.

מתברר שגם לאחר הניסיון המר בנסיגה מרצועת עזה, עדיין ישנם אצלנו פוליטיקאים המשתעשעים ברעיון הנסיגה מיו"ש, או ביו"ש, ובהפקרת חבלי מולדת אסטרטגיים אלה לידי מבקשי נפשנו.

את דגל הנסיגה הזאת מובילים יאיר גולן ו"הדמוקרטים" שלו, כשמצטרפים אליהם כמה אלופים במיל’, רל"ביסטים ואנשי שמאל קיצוני. הירידה המהירה בסקרים של “הדמוקרטים" בסוף השבוע, בעקבות מילה אחת לא חביבה שהשמיע מנהיגם, אולי תחזק את מגמת ההצטמקות של מפלגה זו, ותגביר את הרגש הלאומי. העם ברובו המכריע אינו עם גולן.