יאיר גולן הופך לרוקסטאר – מה קורה באופוזיציה?

וזה היה עוד לפני המלחמה. את ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית הובילו שקמה ברסלר, אייל נווה ומשה רדמן. לפיד, גנץ וגולן באו להפגין כמו אזרחים מהשורה, התבכיינו שלא נותנים להם לנאום – והתפיידו. מי שמוביל מחאה לא מבקש רשות לדבר – הוא עולה על הבמה ולוקח את המיקרופון.

ואז הגיע 7 באוקטובר – רעידת אדמה שהייתה אמורה לנער את האופוזיציה מהשיתוק ולדחוף אותה להוביל את המאבק להשבת החטופים, או לפחות להציב אלטרנטיבה. גם את זה הם פספסו. במקום לקחת אחריות, הם נתנו לעינב צנגאוקר להפוך לסמל המחאה בעל כורחה, ולמפגינים של קפלן להמציא את עצמם מחדש.

גנץ, לפיד וליברמן הפכו לחבורת "רואים ואינם נראים", שמוציאים מדי פעם קולות רפים, דופקים כרטיס והולכים הביתה, ובין לבין עושים הכול כדי לחבל לעצמם ולבוחריהם. יאיר לפיד, יושב-ראש האופוזיציה הרשמי, עסוק בתדמיות וסקרים. בני גנץ משמיע הכרזות חלולות שמתפוגגות באוויר כמו בועות סבון. ואביגדור ליברמן מכה בנתניהו בלשונו החדה ומוציא אותו משיווי משקל – אבל לא מניע לתנועה. היחידים שעושים את העבודה השחורה הם נעמה לזימי, גלעד קריב, ולדימיר בליאק, אפרת רייטן ופנינה תמנו-שטה – אבל זה לא מספיק.

הציבור שנמצא בתווך שבין המרכז לשמאל חיפש קול, אמירות ברורות ועמוד שדרה – ופתאום גילה את גולן. לפחות לא משעמם איתו. הוא נלחם, מתעמת, משלם מחירים ולא שותק. במציאות דהויה, הוא בוהק – גם אם לפעמים צורם. אולי לא נבחר רשמית להוביל את האופוזיציה, אבל הוא היחיד שמתנהג כמו מישהו שמבין את גודל הרגע ההיסטורי הזה. הוא לא נעלם, אומר מה שבא לו, לא מתנצל ובעיקר פועל.