ב-18.12.23, לפני קצת יותר משנה וחצי, עמדתי מול בית ראש הממשלה בשכונת רחביה בירושלים – וזעקתי. הסיבה לזעקה הייתה ההבנה שהיכתה בי כבר אז, שלמרות הטבח הנורא ביותר בתולדות ישראל המודרנית שזה עתה התרחש לנגד עינינו, ממשלת ישראל אינה הולכת למלחמת חורמה, אינה מתכוונת למוטט את חמאס עד היסוד, ואינה מתכוונת להציע פתרון עמוק ואמיתי באמצעות הגירת תושבי עזה או שינוי יסודי של המציאות הביטחונית לטובת הדורות הבאים. במקום זאת – פניהם לעסקת כניעה מחפירה עם רוצחי ילדינו.

הבנה זו נולדה בעקבות הצהרותיהם של יואב גלנט ובנימין נתניהו באותו לילה, לאחר ביקורו של שר ההגנה האמריקני דאז, לויד אוסטין. הם דיברו על נסיגה של צה"ל מצפון הרצועה, החזרת העזתים לבתיהם, והעברת ניהול הרצועה לפקידים פלסטינים – כאילו לא התרחש הטבח הנורא של 7 באוקטובר. מאז זרם דם רב ונשפך זמן יקר בנחל עזה. ישראל שילמה מחיר דמים כבד מנשוא – כבד יותר מהמחיר שנדרש להבסת כל צבאות ערב הסדירים בששת הימים, וכבד אף מהמחיר של כיבוש דרום לבנון והכנעת אש"ף והצבא הסורי יחד במלחמת שלום הגליל.

אבל ההכרעה – אותה הבטחה שחזרה שוב ושוב מפיו של ראש הממשלה – לא באה. במקום סדר פעולות צבאי הגיוני, פשוט ונחוץ שהיה נדרש לטובת ניצחון מוחץ ומהיר – כפי שתיארו שוב ושוב דמויות בכירות ובעלות ידע כמו תא"ל עופר וינטר, חזי נחמה, גיורא איילנד, השר עמיחי שיקלי, ח"כ עמית הלוי ופורום המפקדים – קיבלנו את שיטת הפשיטות המבולבלת והקטלנית של הרמטכ"ל הרצי הלוי.

שיטה זו התכתבה להחריד עם טקטיקת חמאס: כל כניסה לשטח הבנוי עלתה בדם, וכל יציאה ממנו אפשרה לחמאס למלכד מחדש את אותו תא שטח לקראת הכניסה הבאה. אבל למרות המחיר הכבד והדשדוש המוכח – ההבטחות לניצחון רק הלכו והתעצמו. בשלבים מאוחרים יותר הרמטכ"ל ושר הביטחון הוחלפו, נרמז לנו ש"מרכבות גדעון" בדרך, ושתחת רמטכ"ל חדש ושר ביטחון חדש שהמומנטום יחזור.

אבל דבר לא השתנה. הצבא ממשיך לדשדש, גם ברגעים אלו, בקצב "די־9", ללא אישור לתמרון נרחב או עמוק, כשרוב רובם של הלוחמים בשטח מנסים להגן על עצמם ועל ציוד הנדסה כבד. המשמש להריסות מבנים לרוב ביוזמה מקומית בלבד בדרג האוגדתי, (כמו במקרה המוכר של הרב הדיין אברהם זרביב, שלא שירת בצמ"ה, אך מצא עצמו מוביל פעולות הריסה מתוך יוזמה).

העסקאות הקודמות בוצעו בחשאי ובמהירות: באישון לילה. שוחררו אלפי מחבלים רוצחים והתבצעו נסיגות מהירות משטחים שאחזקתם וכיבושם עלו בדם ובממון רב. כמובן שאת "הפסקות האש ההומניטריות" ניצל חמאס למלכוד השטח מחדש – בעוד סעיפי ההסכם אוסרים על ישראל להפעיל אפילו על תצפית אווירית שתזהה את המתרחש ותשמור על רציפות מודיעינית לגבי הנעשה בשטח.

במשך כל הזמן הזה, חברי הקבינט בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר עודכנו שוב ושוב – ישירות ובאופן פרטי. על ידי קצינים, לוחמים, אזרחים, ארגוני ימין. בחושיהם החדים הם הבינו מהר מאוד: שהצבא עושה רק מה שנוח לו, שמערכת המשפט מכתיבה לצבא מה אסור ומה אסור עוד יותר. שראש הממשלה אינו כופה על הצבא את הכרעת האויב – גם אם זה סוכם בקבינט. ושכתוצאה מכל אלה נמשכת בשטח מלחמה שהיא למעשה מלחמת שולל – עם קרבנות אמיתיים בצד אחד, והונאה שיטתית בצד שני.

באופן בלתי נסבל רוב ההקרבה מגיעה דווקא מצד הציבור הזה, ציבור המתנגד בכל מאודו לעסקאות המטורפות שהכשרתן התודעתית נתמכת מבחוץ בתקציבי עתק בקמפיינים מצד אויבי ישראל ואשר מרימות אל נס קומץ ישראלים חטופים (כביכול על רקע ערכי-מוסרי-יהודי של ערך פדיון שבויים שיצא מכל פרופורציה או גדר הלכתי מוכר) והופכות אותם לאירוע מגה-אסטרטגי המשווה את ערך חייהם הפרטיים לערך חייהם של כלל אזרחי ישראל והעם היהודי ומסכן הלכה למעשה את כל אלה בזמן מלחמה קיומית, (כולל בשלבים מוקדמים יותר של המלחמה שבה האיום הנשקף מהחזית הלבנונית והאיראנית או חזיתות נוספות אשר בכולן הייתה ישראל נדרשת לצה"ל חזק בשיא כוחו).

כעת למרבה הצער והחרדה, שוב מתרבים הסימנים המטרידים מוושינגטון. שוב מדברים על עסקת כניעה. שוב העטיפה התקשורתית המוכרת: אייטם רודף אייטם ומתאר לציבור את הישגי צה"ל המופלאים, ראיונות ברוח ובסגנון "נדע לתת מענה" וידיעות חוץ המספרות כי "חמאס על סף קריסה", (והחל מהבוקר גם ראיונות עם אבו-שבאב חדש שמוכן "להחליף את הנהגת חמאס המגונה"), ורוח אופטימית־מדומה שנושבת מכיווני התקשורת. הנה! ניתן לצאת מעזה בכבוד.

בפועל? זוהי בדיוק אותה כניעה מתוכננת מראש, עוד מאז ה-18.10.23, במשך כל הזמן הזה הם פשוט חיכו כדי להתיש את הציבור ולתת לדם מה-7.10 להתקרר. אין מה לבוא בטענות לציבור הישראלי ששוב מקבל את ה"הרגעה" שמחירה הידוע יהיה חלילה דם לוחמים נוסף. אולי דמם של חיילים שעוד לא נשלחו. אולי דמם של חיילים שכבר שבו. אבל ודאי לא דמם של יושבי האולפנים ומקבלי ההחלטות בקריה ובממשלה.

אבל כאן מגיע רגע האמת האחרון בהחלט של סמוטריץ' ובן גביר. כי אי אפשר עוד להסתתר מאחורי דיבורים ממלכתיים ריקים. אי אפשר לומר "לא ניתן יד" – ואז לשתוק כששוב נותנים. אי אפשר לדבר על הכרעה – ואז להחליק עוד עסקת כניעה. השניים הללו, שרצו בבחירות על גלי התקווה לשינוי אסטרטגי, על מדיניות ברורה ותקיפה מול אויבינו, על הפסקת שיטת אוסלו הישנה והרעה והכניע לסחטנות ולטרור – עומדים עכשיו למבחן שאין ממנו דרך חזרה. לא עוד הצבעות שקטות. לא עוד רמיזות. או שתבלמו את העסקה – או שתבלעו אותה. או שתצאו נגד – או שתיחשבו לחלק מהמערכת שהכשילה את העם בשעת האמת ההיסטורית.