ב-18.12.23, לפני קצת יותר משנה וחצי, עמדתי מול בית ראש הממשלה בשכונת רחביה בירושלים – וזעקתי. הסיבה לזעקה הייתה ההבנה שהיכתה בי כבר אז, שלמרות הטבח הנורא ביותר בתולדות ישראל המודרנית שזה עתה התרחש לנגד עינינו, ממשלת ישראל אינה הולכת למלחמת חורמה, אינה מתכוונת למוטט את חמאס עד היסוד, ואינה מתכוונת להציע פתרון עמוק ואמיתי באמצעות הגירת תושבי עזה או שינוי יסודי של המציאות הביטחונית לטובת הדורות הבאים. במקום זאת – פניהם לעסקת כניעה מחפירה עם רוצחי ילדינו.
הבנה זו נולדה בעקבות הצהרותיהם של יואב גלנט ובנימין נתניהו באותו לילה, לאחר ביקורו של שר ההגנה האמריקני דאז, לויד אוסטין. הם דיברו על נסיגה של צה"ל מצפון הרצועה, החזרת העזתים לבתיהם, והעברת ניהול הרצועה לפקידים פלסטינים – כאילו לא התרחש הטבח הנורא של 7 באוקטובר. מאז זרם דם רב ונשפך זמן יקר בנחל עזה. ישראל שילמה מחיר דמים כבד מנשוא – כבד יותר מהמחיר שנדרש להבסת כל צבאות ערב הסדירים בששת הימים, וכבד אף מהמחיר של כיבוש דרום לבנון והכנעת אש"ף והצבא הסורי יחד במלחמת שלום הגליל.
אבל ההכרעה – אותה הבטחה שחזרה שוב ושוב מפיו של ראש הממשלה – לא באה. במקום סדר פעולות צבאי הגיוני, פשוט ונחוץ שהיה נדרש לטובת ניצחון מוחץ ומהיר – כפי שתיארו שוב ושוב דמויות בכירות ובעלות ידע כמו תא"ל עופר וינטר, חזי נחמה, גיורא איילנד, השר עמיחי שיקלי, ח"כ עמית הלוי ופורום המפקדים – קיבלנו את שיטת הפשיטות המבולבלת והקטלנית של הרמטכ"ל הרצי הלוי.
הרצי הלוי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
שיטה זו התכתבה להחריד עם טקטיקת חמאס: כל כניסה לשטח הבנוי עלתה בדם, וכל יציאה ממנו אפשרה לחמאס למלכד מחדש את אותו תא שטח לקראת הכניסה הבאה. אבל למרות המחיר הכבד והדשדוש המוכח – ההבטחות לניצחון רק הלכו והתעצמו. בשלבים מאוחרים יותר הרמטכ"ל ושר הביטחון הוחלפו, נרמז לנו ש"מרכבות גדעון" בדרך, ושתחת רמטכ"ל חדש ושר ביטחון חדש שהמומנטום יחזור.
אבל דבר לא השתנה. הצבא ממשיך לדשדש, גם ברגעים אלו, בקצב "די־9", ללא אישור לתמרון נרחב או עמוק, כשרוב רובם של הלוחמים בשטח מנסים להגן על עצמם ועל ציוד הנדסה כבד. המשמש להריסות מבנים לרוב ביוזמה מקומית בלבד בדרג האוגדתי, (כמו במקרה המוכר של הרב הדיין אברהם זרביב, שלא שירת בצמ"ה, אך מצא עצמו מוביל פעולות הריסה מתוך יוזמה).
העסקאות הקודמות בוצעו בחשאי ובמהירות: באישון לילה. שוחררו אלפי מחבלים רוצחים והתבצעו נסיגות מהירות משטחים שאחזקתם וכיבושם עלו בדם ובממון רב. כמובן שאת "הפסקות האש ההומניטריות" ניצל חמאס למלכוד השטח מחדש – בעוד סעיפי ההסכם אוסרים על ישראל להפעיל אפילו על תצפית אווירית שתזהה את המתרחש ותשמור על רציפות מודיעינית לגבי הנעשה בשטח.
כוחות צה"ל ברצועת עזה (צילום: רויטרס)
במשך כל הזמן הזה, חברי הקבינט בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר עודכנו שוב ושוב – ישירות ובאופן פרטי. על ידי קצינים, לוחמים, אזרחים, ארגוני ימין. בחושיהם החדים הם הבינו מהר מאוד: שהצבא עושה רק מה שנוח לו, שמערכת המשפט מכתיבה לצבא מה אסור ומה אסור עוד יותר. שראש הממשלה אינו כופה על הצבא את הכרעת האויב – גם אם זה סוכם בקבינט. ושכתוצאה מכל אלה נמשכת בשטח מלחמה שהיא למעשה מלחמת שולל – עם קרבנות אמיתיים בצד אחד, והונאה שיטתית בצד שני.
באופן בלתי נסבל רוב ההקרבה מגיעה דווקא מצד הציבור הזה, ציבור המתנגד בכל מאודו לעסקאות המטורפות שהכשרתן התודעתית נתמכת מבחוץ בתקציבי עתק בקמפיינים מצד אויבי ישראל ואשר מרימות אל נס קומץ ישראלים חטופים (כביכול על רקע ערכי-מוסרי-יהודי של ערך פדיון שבויים שיצא מכל פרופורציה או גדר הלכתי מוכר) והופכות אותם לאירוע מגה-אסטרטגי המשווה את ערך חייהם הפרטיים לערך חייהם של כלל אזרחי ישראל והעם היהודי ומסכן הלכה למעשה את כל אלה בזמן מלחמה קיומית, (כולל בשלבים מוקדמים יותר של המלחמה שבה האיום הנשקף מהחזית הלבנונית והאיראנית או חזיתות נוספות אשר בכולן הייתה ישראל נדרשת לצה"ל חזק בשיא כוחו).
כעת למרבה הצער והחרדה, שוב מתרבים הסימנים המטרידים מוושינגטון. שוב מדברים על עסקת כניעה. שוב העטיפה התקשורתית המוכרת: אייטם רודף אייטם ומתאר לציבור את הישגי צה"ל המופלאים, ראיונות ברוח ובסגנון "נדע לתת מענה" וידיעות חוץ המספרות כי "חמאס על סף קריסה", (והחל מהבוקר גם ראיונות עם אבו-שבאב חדש שמוכן "להחליף את הנהגת חמאס המגונה"), ורוח אופטימית־מדומה שנושבת מכיווני התקשורת. הנה! ניתן לצאת מעזה בכבוד.
כוחות צה"ל ברצועת עזה (צילום: דובר צה"ל)
בפועל? זוהי בדיוק אותה כניעה מתוכננת מראש, עוד מאז ה-18.10.23, במשך כל הזמן הזה הם פשוט חיכו כדי להתיש את הציבור ולתת לדם מה-7.10 להתקרר. אין מה לבוא בטענות לציבור הישראלי ששוב מקבל את ה"הרגעה" שמחירה הידוע יהיה חלילה דם לוחמים נוסף. אולי דמם של חיילים שעוד לא נשלחו. אולי דמם של חיילים שכבר שבו. אבל ודאי לא דמם של יושבי האולפנים ומקבלי ההחלטות בקריה ובממשלה.
אבל כאן מגיע רגע האמת האחרון בהחלט של סמוטריץ' ובן גביר. כי אי אפשר עוד להסתתר מאחורי דיבורים ממלכתיים ריקים. אי אפשר לומר "לא ניתן יד" – ואז לשתוק כששוב נותנים. אי אפשר לדבר על הכרעה – ואז להחליק עוד עסקת כניעה. השניים הללו, שרצו בבחירות על גלי התקווה לשינוי אסטרטגי, על מדיניות ברורה ותקיפה מול אויבינו, על הפסקת שיטת אוסלו הישנה והרעה והכניע לסחטנות ולטרור – עומדים עכשיו למבחן שאין ממנו דרך חזרה. לא עוד הצבעות שקטות. לא עוד רמיזות. או שתבלמו את העסקה – או שתבלעו אותה. או שתצאו נגד – או שתיחשבו לחלק מהמערכת שהכשילה את העם בשעת האמת ההיסטורית.
צה"ל ממשיך בתקיפות המתמקדות בתשתיות תעשייה ביטחונית ברחבי המדינה. לפי גורמים צבאיים, הותקפו עשרות אתרים, ובהם מפעלי ייצור, אתרי שיגור ומתקנים של חיל האוויר והים. בין היתר, הותקף אתר ביאזד וכן בסיס ששימש את הצבא האיראני לייצור סוללות ואמצעי לחימה. בצה"ל מעריכים כי כ-15% מסד"כ הייצור הרלוונטי נפגע, וכי קיימת פגיעה ממשית ביכולת הייצור.
עוד נמסר כי הותקפו גם מתקנים המשמשים למחקר ופיתוח, בהם אוניברסיטה ששימשה לפיתוח אמצעי לחימה, כולל תחומים כימיים ותשתיות תת-קרקעיות. גורמים צבאיים מציינים כי המאמץ מתמקד לא רק בפגיעה טקטית אלא גם בשיבוש עמוק של רכיבי התעשייה הביטחונית האיראנית.
בצה"ל מציינים כי קצב השיגורים מאיראן ירד בימים האחרונים: ממאות פריטים ביממה לכ-100, ובהמשך לעשרות בודדות ואף פחות. עם זאת, מדגישים כי נעשים ניסיונות לריכוז מאמץ, וכי מערכות ההגנה ממשיכות לפעול ליירוט האיומים.
בחיל האוויר מעריכים כי יידרשו עוד כמה ימים כדי להשלים את היקף הפגיעה האנושה במערכי הייצור והפיתוח של תעשיות הנשק. "המטרה להביא למצב שבו האיראנים יתקשו להשתקם ביום שאחרי. זה ידרוש מהם משאבים כדי להתחיל ולבנות מחדש את מערכי הפיתוח והייצור של כלל התעשיות הביטחוניות", אומר גורם צבאי.
עלי רצ'א תנגסירי, מפקד חיל הים של משמרות המהפכה| צילום: דובר צה"ל
על פי נגל, "למרות שבאופן רשמי זה לא יצא אף פעם החוצה, כנראה ישראל החליטה לתקוף ללא קשר לאישור או אי אישור, היא הודיעה לארצות הברית וזו אמרה: 'אוקיי, תתקפי'. היא לא הבטיחה שתצטרף".
לדעתו של פרופ' נגל, ישראל לא מתכוונת לתקוף את אתרי הגרעין האיראניים בעת הזו. "את הפגיעה שאיראן ספגה ב'עם כלביא' היא לא הספיקה לתקן, וגם החומר המעשר שנמצא במעמקי פורדו ואיספהאן – אי אפשר להגיע אליו מהאוויר". הוא הסביר כי אם האיראנים ינסו להתניע מחדש את תוכנית הגרעין שלהם, גורמי המודיעין יבחינו בכך מייד. "ניסיון של האיראנים לשקם את האתרים ייראה מהאוויר. לפעמים אתה יכול להיכנס לתוך האתרים עצמם, אבל רוב הסיכויים שיראו אותך מתקרב אליהם". לפיכך הוא העריך: "אני לא רואה איום מיידי כרגע מהגרעין האיראני".
תמונת לוויין מעל פורדו, לפני שארה"ב תקפה את המתקן הגרעיני התת-קרקעי, ליד קום| צילום: REUTERS/File Photo
הוא סבור כי מה שמדיר שינה מעיני ישראל אחר לגמרי. "ישראל לא יכולה להשאיר את תוכנית הטילים הבליסטיים באיראן ללא פגיעה", קבע. "בנושא הטילים הבליסטיים לצערי, חלק מהדברים שנפגעו הם דו שימושיים, הם קיבלו בהם עזרה בעיקר מהסינים, והם משקמים אותם בקצב מהיר. זו אחת הסיבות המרכזיות שנתניהו נסע לוושינגטון, כדי לדבר עם טראמפ בארבע עיניים".
לסיום התייחס לנסיעתו הבהולה של ראש הממשלה לוושינגטון. "יש דברים שאי אפשר להציג בשיחת וידאו קצרה עם הנשיא. עצם העובדה שכשראש ממשלת ישראל מבקש, הוא מקבל פגישה באופן מיידי, זה עצמו מעביר מסר. הסיבה העיקרית הייתה לבוא ולהדגיש את הבעייתיות בכוונות שלהם, מה האיראנים חשובים ומה הם מתכננים, וגם מה הם חושבים על האמריקאים". הוא הדגיש: "אלה דברים שחשוב שייאמרו בחדר סגור. למיטב הערכתי, לא קיבלנו החוצה כל מה שנאמר בין נתניהו לטראמפ, וזה טוב מאוד".
המערב והמדינות הסוניות המתונות במזרח התיכון מקווים כי המשטר האיראני יקרוס באמצעות הפיכה. למרות שהמשטר דתי וקיצוני, מרבית הציבור האיראני הוא חילוני, ליברלי ומשכיל במיוחד. נכון לעכשיו, אין לקבוצות המפגינים ברחובות מנהיג או הנהגה שיכולים לקחת את האירוע המתחולל באיראן צעד אחד קדימה.
צה"ל ומערכת הביטחון הגבירו את הדריכות והפיקוח על איראן
דבריו של נשיא ארה"ב אתמול נקלטו היטב באיראן. ראשי המשטר מיהרו להשתמש בהם כדי להשפיע על דעת הקהל, בניסיון להציג את המחאה כתוצר של התערבות חיצונית. האיומים של הנשיא האיראני, שלפיהם פעילות צבאית אמריקנית נגד מדינתו תיענה בתגובה, נתפסים כחסרי כיסוי ממשי.
חשופה לחלוטין לתקיפה אווירית. תקיפה באיראן (צילום: Hamid Amlashi/WANA| West Asia News Agency) via REUTERS
לאן יוביל סבב המחאות הנוכחי באיראן? התשובה אינה ברורה. נראה כי ההפגנות הפעם עוצמתיות יותר, והייאוש של האזרחים אמיתי. הבעיה המרכזית היא היעדר הנהגה או מנהיג שיכולים להוביל את המחאה לשלב השני של מהפכה. מנגד, ייתכן שמהלכי המחאה יביאו לשינויים בסדרי העדיפויות של הממשל האיראני. על ישראל להמשיך לפעול כפי שעשתה בימים האחרונים: להיות ערנית ודרוכה – ובמקביל לשמור על דום שתיקה.