תום (תומאס) פרידמן הוא עיתונאי, פובליציסט ופרשן אמריקאי בעל מוניטין עולמי והשפעה רבת־שנים בממשלים דמוקרטיים. באמתחתו שלושה פרסי פוליצר, אבל גם שורה של תחזיות שגויות וניתוחים גיאופוליטיים שהתנפצו במבחן המציאות. זו הייתה למשל התחזית שלו לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק: "ששת החודשים הבאים יהיו מכריעים", קבע בביטחון וחזה תהליך של דמוקרטיזציה באזור. אלא שעל הביטוי "חצי השנה הקרובה" הוא חזר שוב ושוב במשך כשנתיים. עוד חצי שנה ועוד שישה חודשים ועוד שישה ועוד תחזית – ואף אחת לא התממשה. זה הפך לבדיחה קבועה שזכתה לכינוי הסאטירי "The Friedman Unit", למחזור התחזית.
גם ב"אביב הערבי" בחר פרידמן לראות התחלה של תהליך דמוקרטי מלהיב. אבל המציאות, כידוע, לא שיתפה פעולה. גם הערכותיו הפוליטיות על דונלד טראמפ התגלו כפספוס. תחילה טען שייכשל בפריימריז הרפובליקניים ב־2016, אחר כך חזה שלא ייבחר לנשיאות, ולבסוף טען שיפרוש מהמרוץ. אז למה לכתוב דווקא עליו? כי חרף שגיאותיו הוא לא איבד את מעמדו הרם בקרב קוראיו הנאמנים ומעריציו. הוא המשיך לכתוב, לפרשן, לנתח ולהשפיע כאילו דבר לא קרה.
שלט חוצות על איילון בתל אביב של דונלד טראמפ (צילום: אבשלום ששוני)
זו תופעה שאנחנו מזהים גם במחוזותינו אצל פרשנים וכותבים, שלכל הפחות חלקם בעלי רזומה פרשנות צנוע בהרבה מזה של פרידמן. מאז 7 באוקטובר התרגלנו לראות פרשנים, דוברים וכותבים באולפנים וברשתות החברתיות שפעם אחר פעם מצייצים בביטחון, מנתחים מהלכים בפסקנות, חוזים את העתיד, טועים – ואז ממשיכים כאילו כלום. לא חשבון נפש, לא התנצלות. ממשיכים בשלהם.
דווקא המלחמה מול איראן, שהסתיימה בניצחון אדיר של ישראל וארה"ב, מהווה מבחן תקשורתי לא רע וסמן ברור ממי נכון לצרוך פרשנות וניתוח – ובעיקר ממי לא. אותם פרשנים (עם מירכאות ובלעדיהן) ידעו לחזות שאין מצב, אין סרט, אין סיכוי שטראמפ יסכים לתקוף את מתקני הגרעין האיראני. שיחסיו עם נתניהו רעועים, שנתניהו פחדן, שטראמפ "צ'יקן". לא פורדו ולא שמורדו. בטח לא נתנז ואספהאן. פשוט כלום. הנה כמה ציטוטים מהשבועות ומהחודשים האחרונים.
• העיתונאי רביב דרוקר ב־12 ביוני: "אני שם נפשי בכפי. לא תהיה תקיפה באיראן. אני אומר את זה רק על סמך ההנחה שיש עוד שכל ישר אצלנו. האמריקאים בטח לא יצטרפו אלינו עכשיו. סביר שיכעסו. זה כל כך לא הגיוני, שאין סיכוי שנתניהו יעשה את זה. נכון?".
רביב דרוקר (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
• אלוף (במיל') גיורא איילנד ב־20 ביוני: "אני חושב שארה"ב לא תתערב ולא תתקוף. אני אומר את זה מהיום הראשון, ודעתי הולכת ומתחזקת בגלל המון סיבות".
• הסופרת והפובליציסטית איריס לעאל ב־15 ביוני: "בגלל שאיראן מבינה שאסור לה לגרור את ארה"ב לתוך המלחמה, היא לא תפגע במטרות אמריקאיות וישראל תישאר לבד. בלי יכולת אמיתית לפגוע בתוכנית הגרעין ועם הרס וחורבן ברחובותיה. כרגע ההימור של נתניהו נכשל".
• העיתונאי רענן שקד ב־20 ביוני: "רוצים את זה כמו שזה? הנה: טראמפ לא יתקוף באיראן. טראמפ מברבר. רק מברבר. תמיד. טראמפ דביל. המלחמה תימשך כמה זמן שיתחשק לנתניהו. ויתחשק מאוד".
• אלוף (במיל') ישראל זיו ב־11 ביוני: "כשם שנתניהו לא מסוגל להודות בכישלון 7 באוקטובר, הוא לא מסוגל להודות בכישלונו לנהל את המלחמה. איראן היא חבל הצלה לכבודו האבוד, אבל טראמפ לא מוכן להקריב את האזור עבור גחמותיו".
ישראל זיו (צילום: צילום מסך קשת 12)
• סגן יו"ר המל"ל לשעבר ערן עציון ב־28 באוקטובר 2024: "כל ישראלי תמים יותר או פחות, שמפנטז על ממשל טראמפ כמי שיעשה בשבילנו את העבודה וייצא למלחמה נגד איראן – טועה ו/או מטעה. זה לא יקרה".
• העיתונאי אוריאל דסקל ב־21 ביוני: "מי אתם, אנשים שחושבים ש'בעוד שבועיים' טראמפ יצטרף למלחמה שלנו".
שכר ללא עונש העניין אינו ללעוג לכותבים ולדוברים. כולנו טועים, ויותר מפעם אחת. אבל הפסקנות המופגנת לעיתים קרובות מדי גם בתחומים שאינם תחום ההתמחות, צורמת. על סמך מה הם חוזים? מידע של ממש? תחושת בטן? אג'נדה פוליטית? הטענה אינה שפרשן אינו רשאי לטעות, כולנו טועים. אבל יש הבדל בין טעות להתחפרות בטעות. בין ניתוח לבין אג'נדה במסווה של פרשנות עניינית.
תום פרידמן נאלץ להודות לבסוף ב־2008 בריאיון ל"ניו יורקר": "Yes, I really screwed up". ועדיין לא איבד מיוקרתו, בטח שלא אצל אותו קהל שבדרך כלל חושב כמוהו. כך גם אותם טועים שממשיכים באולפנים, בעיתונים, בטוויטר, כאילו דבר לא התרחש. בלי בדק בית, בלי הפקת לקחים ובלי אחריות. ועדיין, יש משום מה קהל שמוכן לקנות מהם את הסחורה, חרף השגיאות הגסות. בעולם ה"פרשנות" אין מנגנון פורמלי לעונש על פרשנות שגויה. אלא אם כן מדובר בהטעיה חמורה ומכוונת, וגם אז הפגיעה היא בעיקר במונחי מוניטין. אבל הגינות מקצועית, יושרה אינטלקטואלית וצניעות הן חובה ולא מותרות.
אין בושה לשגות, יש בושה בהתבצרות בטעות ובהכחשה. ככל שהבימה שניתנת לפרשן רחבה יותר, גדלה חובתו וחובת מזמיניו לשידור או עורכיו לבדק בית לכל הפחות, אם לא הפסקת שימוש בשירותיו. ברור כי טור דעה או פרשנות אינם כתבה חדשותית אלא עמדה וזה בסדר גמור, אבל אין בכך פטור מהצורך ביושרה. טעיתם? אמרו שטעיתם, אל תתחבאו מאחורי מילים ושורות חדשות. אגב, גם תשובות כמו "לא יודע" ו"אין לי מושג" הן אופציה.