טל שהם: חמאס הטמין מטען מעל המנהרה – למקרה שצה"ל יתקרב

אביתר וגיא, שניהם בני 22, נלקחו מפסטיבל נובה. חבריהם נטבחו סביבם. "כשנפגשנו בשבי היו במצב נורא – מורעבים, אזוקים, מפוחדים", המשיך טל. "שבועות הם כמעט לא אכלו. ידיהם היו קשורות מאחורי גבם, קרסוליהם קשורים, ראשיהם מכוסים בשקיות פלסטיק. ובכל זאת, עדיין הייתה בהם רוח חיים. במשך שמונה וחצי החודשים האחרונים שלנו יחד במנהרה, הם החזיקו מעמד".

"האנשים שהחזיקו אותנו לא ראו בנו בני אדם. הם עינו אותנו להנאתם. לפעמים היו מציתים חתיכות נייר כדי לשאוב את מעט החמצן שהיה במנהרה. היינו נחנקים ונאלצים לשכב על הרצפה כדי לא להיחנק. פיתחנו טקסים יומיים רק כדי לזכור מי אנחנו. במקום שנבנה לשבור אותנו, החזקנו זה את זה. הפכנו ליחידה. הפכנו למשפחה. כשיצאתי מהמנהרה בפברואר, נשבעתי: אדבר בשם מי שלא יכולים".

"הנשיא טראמפ, שוחררתי בעסקה שממשלתך סייעה לקדם. החלטתך להפוך את נושא בני הערובה לעדיפות סייעה להחזיר אנשים רבים הביתה. אני אחד מהם. אני כאן היום מפני שהנושא הזה טופל בדחיפות הראויה לו. אבל העבודה עדיין לא הסתיימה. חמישים ותשעה בני ערובה עדיין מוחזקים בידי חמאס. וכל יום שעובר מקטין את סיכוייהם לשרוד".

"חמאס לא שחרר אותנו מתוך רצון טוב. הוא נענה ללחץ—כזה שנובע ממוקד בינלאומי ומסנגור בלתי-פוסק. אני מבקש ממך לעשות זאת שוב, כדי להחזיר כל בן ערובה הביתה—את החיים ואת המתים.

"אך תכנית חדשה להרחבת המבצע הצבאי בעזה איננה הדרך קדימה. כל צעד נוסף אל עומק המלחמה מרגיש כמו צעד נוסף המרחיק את אביתר וגיא—ואת הסיכוי להחזירם בחיים. איננו יכולים לאפשר לדחף הצבאי לגבור על הבהירות המוסרית.

"אביתר וגיא אינם סטטיסטיקה. הם בנים. חברים. אוהבי מוזיקה. עדינים, מצחיקים, מלאי חיים. הם ראויים ללכת שוב באור השמש. הם ראויים לעתיד".