ספרות
טיפול זוגי: פרק מתוך ספרה של אילה בין פורת "כוונות טובות"
סיגל הזדקפה בבת אחת והתיישבה מבוהלת במיטה. רגע ארוך חלף עד שליבה שב לפעום בקצב הרגיל ומוחה הצטלל; כלום לא קרה. זו רק שירה ששוב השאירה את החלון בחדרה פתוח, ופרוזדור האוויר שנוצר בינו לחדר האמבטיה גרם לאחת הדלתות להיטרק בכוח. גופה שנדרך בציפייה לשוועה המבוהלת שתעלה מחדר הבנים היה מוכן לזינוק, אבל אז נזכרה – הם לא שם. זה סוף שבוע של מיכאל. היא לבד בבית.
בחוץ היה עדיין חושך, והיא הציצה בטלפון שלה, שנח על השידה ליד המיטה בצד שהיה עד לא מזמן הצד של מיכאל: חמש ועשרה לפנות בוקר. נחושה בדעתה לחזור לישון היא התכסתה בשמיכת הפיקה הדקה, אבל השינה הפנתה לה עורף; שוב היא ננטשה. על מה חלמה לפני שהדלת העירה אותה? תחושה עמומה של צער תקפה אותה כשניסתה להיזכר בפרטי החלום שהלכו והתפוגגו במהירות.
ככל שהשתדלה להיזכר, כך הם חמקו ממנה כמו חיה רבת־רגליים הנמלטת בזריזות אל בין הצללים. אימא שלה הייתה שם, את זה היא עוד זכרה, וגם מיכאל, אבל מעבר לכך לא הצליחה לזכור. היא עצמה את עיניה וניסתה לפתות את השינה לחזור; נָשְמה בנכלוליות נשימות עמוקות ואיטיות, מְחַקָּה שינה עמוקה, כפי שהייתה עושה לפעמים כשמיכאל עדיין שכב לצידה והיה שולח יד מגששת, נוגע בהיסוס בכתפה כדי לבדוק אם יש סיכוי. לפעמים, כשלא ויתר, היא הייתה מתרצה בסוף, אבל לעיתים קרובות יותר המשיכה לנשום לאט ובכבדות עד שהיה מתייאש ומניח לה.
כעת שכבה בלי לזוז, נלחמת ברצון עז להתגרד ומייד אחר כך בדחף פתאומי לנער את הרגליים, אבל כלום לא עזר. היא התהפכה על הצד בלי לפקוח את העיניים וחיבקה את הכרית שהתפנתה כשמיכאל נטש את מיטתם, ומייד שבה והתהפכה ונשכבה על הבטן – עדיין בעיניים עצומות – ופרשה לצדדים את זרועותיה ורגליה בחירות של אדם בודד במיטה שנועדה לשניים.
אבל במקום לשקוע לתוך ערפל מיטיב ולהיבלע חזרה בתהומות השינה, נעשתה ערנית יותר מרגע לרגע. היא ידעה למה היא לא מצליחה לחזור לישון; זה השקט שמפריע לה. הדממה הלא־טבעית של בית ריק שאיש זולתה לא נושם בו, מלא במיטות ריקות שאף אחד לא מתהפך בהן, ולא חולם בהן, ולא מעיף מהן את השמיכה, ושום ילד לא מתעורר בתוכן פתאום וקורא לה ללוות אותו לשירותים או להביא לו מים. היא גיחכה בתוגה, מודעת לאירוניה שבמצבה.
כשהילדים ישנים בבית היא מתרגזת כשהם מזעיקים אותה באמצע הלילה. היא משתדלת לא להראות את זה וממילא הכעס הוא לא עליהם. הכעס הוא על מיכאל שנוחר לו בשלווה שלושה רחובות מכאן, ובבוקר יתעורר לו בנחת בשעה שהיא תתרוצץ עייפה ונרגזת אחרי שקמה בלילה – כי יונתן היה צריך פיפי או שלנועם היה חלום רע או השד יודע מה – ואחר כך התקשתה לשוב ולהירדם. הוא ילגום בעצלתיים את הקפה שלו בעוד היא, טרוטת עיניים, תְחַמֵּר בילדים המשתרכים באיטיות מעצבנת, נרגנים ויללנים, ותצעק עליהם שיזדרזו כבר. וכשהם יצאו סוף־סוף מהבית – תמיד באיחור – אחד מהם, לפחות, יבכה.
כמה מרגיז שדווקא עכשיו, כשהבית ריק והיא יכולה להישאר במיטה כמה שמתחשק לה ולהשלים את שעות השינה שכל כך נחוצות לה, השינה הזדונית מתנכלת לה. במקום לחבק ולעטוף אותה ברכות היא שולפת טפרים מעוקלים וחושפת מלתעות חדות; מזדקפת על שתי רגליים אחוריות ונושפת בפניה באיום. היא התהפכה על גבה, מתוסכלת, ותהתה איך ייתכן שהשקט שנכספה לו כל כך מעיק עליה, כמו משקולת כבדה שמונחת על החזה.
בחוץ החלו הציפורים לצייץ. תחילה העורבים, קוראים בקולות ניחרים וצרודים, ולאחר מכן ציפורים נוספות. כמה היא שונאת את הרגע הזה שבו הלילה מתחלף ליום, והיא מבינה שזהו – זה נגמר. היא שוב הפסידה. היא פקחה את עיניה. אין שום טעם להילחם יותר. קרני אור חלביות החלו מסתננות מבעד לחרכי התריסים. "אאוס ורודת האצבעות" נזכרה פתאום בשורה נשכחת מתוך… מה זה היה? ה'אודיסיאה'? או אולי ה'איליאדה'? כל כך הרבה שנים עברו מאז קורס ההשלמה בלימודים קלאסיים שעשתה בתואר הראשון. או שאולי זה היה בתואר השני? קשה לזכור.
זה גם ממש לא משנה עכשיו, כשאצבעות האור הלבנות־ורודות מזדחלות לתוך החדר כמו כף יד ערמומית שמנסה לתפוס אותה. היא נשפה נשיפה חזקה של מורת רוח והתיישבה בבת אחת. אחר כך גיששה בכפות רגליה ברצפה הקרה עד שמצאה את נעלי הבית, תחבה לתוכן את כפות רגליה ומשכה את עצמה מהמיטה בכבדות של שק מלא באדמה רטובה.
היא השתהתה רגע ליד המיטה, כמתקשה בעצמה להאמין שקמה מוקדם כל כך בלי שום סיבה. מעולם לא הייתה טיפוס של בוקר ותמיד התייסרה מקימות מוקדמות מדי. עד היום זה ככה. למרות שהיא קמה מוקדם כבר הרבה מאוד שנים, היא מעולם לא התרגלה לזה. זה לא הפך לחלק ממנה. עניין של טבע כנראה.
בחוסר חשק גררה את עצמה למטבח והפעילה את מכונת האספרסו החדשה, הנוצצת והמתוחכמת, שטוחנת פולי קפה טריים, והחליפה את מכונת הקפסולות הישנה שעשתה קפה מעופש וחמוץ. הרבה זמן חשקה בה, אבל תמיד נרתעה מהמחיר. החסכנות הסתיימה כשמיכאל עזב את הבית; שבוע לאחר מכן התייצבה בחנות, לוחמנית וחדורת רוח קרב, ושלפה את הארנק כאילו היה אקדח טעון.
ריח נעים של קפה מילא את המטבח, ורוח קלה הרעידה את ענפי העץ הגדול שמחוץ לחלון. היא לגמה לגימה ראשונה ומעוררת, ופתאום, בלי שום סיבה ובניגוד לכל היגיון, הרגישה טוב. כל המחשבות הרעות התעופפו להן בבת אחת ושלווה נחתה עליה. אולי בגלל שנכנעה והפסיקה לנסות להכריח את עצמה להמשיך לישון, או בגלל הענפים שרשרשו מחוץ לחלון ונעו בחן של בלרינות ירוקות ברוח הבוקר הקלה, או בגלל הדממה המיוחדת של שבת לפנות בוקר. בעצם מה זה משנה למה.
היא נשענה לאחור ופשטה את רגליה ולגמה שוב מהקפה, מהורהרת. ככלות הכול אי אפשר שלא להודות שיש משהו נעים מאוד בלהיות לבד. למען האמת, היא בהחלט עשויה להתרגל לזה. מייד התנערה – מוטב לה שלא תתרגל. זה לא דבר טוב. מה גם שכנראה לא תיוותר לבדה עוד זמן רב. מיכאל רוצה לחזור הביתה.
הוא אמנם עוד לא הכריז על כך באופן רשמי, אבל היא יודעת שמועד פינוי הדירה שהוא שוכר בסאבלט קרב והולך, ואם לא ישוב הביתה יצטרך לחפש לעצמו סאבלט חדש. זה לא קל לחיות זמן רב לבד, על מזוודות, בבתים מזדמנים. בטח בשביל מישהו כמו מיכאל שכל כך זקוק לתחושת ביתיות. סביר להניח שכבר עכשיו הוא סובל; שהארעיות מערערת אותו. הרי מלכתחילה הוא השאיר בבית את רוב החפצים שלו ולקח איתו רק את המינימום ההכרחי. הוא לא יחזיק מעמד עוד זמן רב.
מן הסתם זו גם הסיבה שביום חמישי האחרון, כשהחזיר את נועם משיעור שחייה, הוא תפס אותה בדלת והתחנן בעיניים מפצירות שתסכים לבוא איתו לפגישה אצל מטפלת זוגית. איזו נילי אחת. הוא לא אמר במפורש שהוא רוצה לחזור הביתה, רק מלמל משהו על זה שזה יעזור להם לתקשר ולהבין איך להתקדם, אבל היא לא הופתעה. אם כבר משהו הפתיע אותה, זו הייתה התגובה שלה לבקשה שלו. כלומר, זה שהיא הסכימה.
פעם, בגלגול הקודם, היא הייתה מסרבת נחרצות לשתף פעולה עם מהלך כזה. היא הרי לא מאמינה בטיפולים ובמטפלים. היא יודעת שלאחרים זה עוזר ושזה די ילדותי מצידה לחשוב ככה, אבל היא לא יכולה להשתחרר מההרגשה שיש משהו מבזה בללכת לשפוך את הלב ולספר את הדברים הכי אינטימיים לאדם זר שלא מכיר אותך ומקבל על זה כסף.
אולי היא מרגישה ככה בגלל אחותה רונית, שהיא פסיכולוגית ויודעת לעטות על עצמה, ממש כמו מסכה, הבעה קשובה ומתעניינת, אבל אותה היא לא יכולה להוליך שולל. היא הרי יודעת שרונית לא באמת מסוגלת להקשיב או להתעניין באף אחד חוץ מבעצמה. היא לגמה שוב מהקפה.
ואולי זה בכלל לא קשור לרונית. אולי זה פשוט בגלל שהיא לא אוהבת לדבר על עצמה. היא שונאת שמנתחים אותה ואת ההתנהגות שלה, בוחנים אותה כאילו שהיא פרפר נעוץ על לוח שעם. וגם הפרשנות מרגיזה אותה. הכול תמיד נשמע לה כמו אוסף של תירוצים עלובים: הוא כזה וכזה כי ההורים שלו עשו לו ככה וככה. כמה נוח לא לקחת אחריות על שום דבר.
ומי בכלל זוכר מה בדיוק הלך שם באמת לפני מיליון שנה, בילדות. ברור שיש מקרים יוצאי דופן, היא לא אומרת שלא – כל מיני התעללויות מחרידות וסיפורי זוועה – אבל ברוב המקרים זה הרי לא העניין, סתם סיפורים רגילים על משפחות רגילות עם הורים רגילים וצרות רגילות. בקיצור, טיפול פסיכולוגי זה לא בשבילה, וטיפול זוגי בטח ובטח שלא.
ובכל זאת, כשמיכאל ביקש ממנה לבוא איתו, היא נעתרה. למען האמת, לא כי חשבה שזה באמת יכול לעזור במשהו, אלא כי הרגישה שאין לה ברירה. למרות שמיכאל לא אמר את זה מפורשות, ברור היה שזה מין תנאי שהוא מציב לה. קנס שהיא צריכה לשלם על ההתנהגות הרעה שלה אם היא רוצה שהוא יחזור הביתה.
עצם המחשבה על כך שוב מילאה אותה כעס, והיא הניחה – כמעט הטיחה – את הכוס על השולחן. טיפות קפה חומות ניתזו על משטח הפורמייקה הבהיר והיא לא טרחה לנגב אותן. איך נוצר מצב שבו הוא מציב לה תנאים, ויותר מזה – שהוא משוכנע לחלוטין שהיא רוצה שהוא יחזור? איך זה שכל כך ברור לו שהיא עדיין רוצה אותו ואת החיים הקודמים שלהם? האמת שעכשיו, בשקט הזה, עם הקפה הריחני והאור הירקרק בחלון, היא בכלל לא בטוחה בזה. בכלל־בכלל לא. אולי יותר טוב ככה – כל אחד בפינה שלו, בלי מריבות והאשמות, בלי כל הטענות הבלתי נגמרות והתובענות האינסופית. בלי שתיקות רועמות וממושכות.
המחשבה על מיכאל ערערה את השלווה שהרגישה לרגע, ושוב געשו בה העלבון והזעם, בני לווייתה הקבועים, הנמצאים איתה כל הזמן בלי להרפות מאז שהוא עזב. היא כבר כל כך התרגלה אליהם – מתערבלים בתחתית הבטן, בוערים כמו זפת רעילה ושחורה – שנוכחותם נעשתה טבעית כמו עוד איבר בגוף. אני ממש מבקש ממך, אמר לה מיכאל בקול דק ומתוח, וקמטים רחבים ועמוקים נחרצו לרוחב מצחו כשהוסיף והפציר בה, את לא חייבת להישאר שם אם היא לא תמצא חן בעינייך, אני מבקש רק שתיתני לזה צ׳אנס.
הכעס שלה רק התגבר כשנזכרה בזה עכשיו. הוא חושב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה: בא לו – עוזב, מתחשק לו – חוזר, והיא, כמו איזו מריונטה, אמורה להגיד אמן על הכול; להתאים את עצמה לכל גחמה שלו ובסוף עוד לשמוח ולהגיד תודה שהוא החליט ברוב טובו שנמאס לו להיות לבד ובא לו לחזור הביתה.
היא לא ענתה לו, והוא הוסיף לעמוד בפתח הבית ולתלות בה מבט חרד. בסוף, רק כדי שילך כבר, אמרה לו שתחשוב על זה, אבל עמוק בליבה כבר ידעה שלא תוכל לסרב לו, והידיעה הזו, יותר מכל דבר אחר, ליבתה את הכעס ואת ההשפלה שחשה. ההבנה שלמרות שהוא פגע בה כל כך, היא תסכים לקבל אותו בחזרה. היא אולי לא תודה בזה מייד ותשאיר אותו איזה זמן בחוסר ידיעה, תניח לו להתבזות ולהשפיל את עצמו, אבל בסוף היא תסכים.
הרומן "כוונות טובות" ראה אור בכתר ספרים
יוני הרצברג לא היה ערוך למלחמה. לא, זה יותר מזה, הוא לא היה בנוי למלחמה. בואו נודה, עם סתם קשיים יום-יומיים היה לו קשה. כל העניינים הפעוטים האלה של לבשל (וולט), לנקות את הבית (עוזרת), ולרדת עם הכלב (לא היה לו כלב). הוא פשוט לא היה טוב בזה. יוני "הרץ" הרצברג היה מכונת הנאה, לא עבודה. ולכן החיים שלו השתפרו פלאים מאז שנויה נכנסה אליהם ובעיקר אל דירתו.
אבל לא היה לו זמן להמשיך לחשוב על זה עכשיו. עכשיו הוא כבר שכח בכלל על מה חשב. צליל אזעקה קיצר את הזרמים במוחו ואלה התחדשו במשימה: לרדת למקלט. הוא התנדנד לאחור בשביל תנופה קלה והחל לקום מהשזלונג הנמוך בפינת הסלון ופנה לכיוון הדלת. אה, רגע, לא, המכנסיים שלו. דבר ראשון הוא יצטרך את המכנסיים שלו.
ביום הראשון של המלחמה, באזעקה הראשונה, הוא התעורר בבוקר ומעד החוצה מהדירה כשהוא לובש רק תחתוני בוקסר, צמודים, קצרים ואדומים – פשוט בליל חמישי הם חזרו מחופשה בברצלונה ונויה הפעילה מכונה עם כל התחתונים וזה מה שנשאר. כשנכנס, אחרון, למקלט, הפך הבניין בן שלוש הקומות בגבעתיים ליחיד במרכז שבו השאלות שעלו לא היו "מה לעזאזל הם יורים עכשיו?", אלא "מה לעזאזל אתה לובש?".
אלה היו המבטים: דירה 1, הליבוביצ'ים, זוג בשנות השבעים לחייהם, בעברם היו שניהם שופטים, באיזו ערכאה הרצברג ב-6:50 בבוקר לא זכר, אף כי הם סיפרו לו באריכות לפחות פעם בחודש, בשנתיים ומשהו שבהן גר בבניין. היא, שולמית ליבוביץ', במבט "תמיד ידעתי שאתה שייגעץ", הוא, זאב, במבט "לא האמנתי שאני עוד יכול שוב להיות מאוכזב ממך, אבל הנה אני שוב מאוכזב ממך". זה היה המבט הקבוע שיוני קיבל מזאב ליבוביץ' מאז הפעם השנייה שנתקלו.
מיד לאחר מכן מר ליבוביץ' העביר את המבט המשקף את דעתו על יוני אל דיירי הדירה מתחתיו, מספר 2. משהו תבור, אם יחידנית לילדה יחידה, בגיל בין שש לתשע כזה, שביום-יום יוני היה מאוד נחמד אליהן, ובערבים בכל פעם שהתקשרה לבקש שינמיך את הקול כי לילדה קשה להירדם עשה זאת מיד. אפילו שב-Call of Duty: Modern Warfare החדש, מצב "לילה" במגבר הקול הורס לחלוטין את כל הבולטות החודרנית של הירי לעומת השקט הסביבתי. ועכשיו התבורית הסתכלה עליו כאילו הבעיה הגדולה היא שהוא נמצא כאן בתחתונים, ולא שמישהו, איפשהו, משום מה, יורה עליהם. כאילו שהוא, יוני הרצברג, עשה אי פעם משהו רע למישהו אחר.
ואז נויה, המלאכית הזאת, נכנסה בינו לבינן עם בקבוק מי עדן ביד אחת ושרוול כוסות פלסטיק פתוח ביד השנייה, ואמרה לילדה שהכול בסדר, שאנחנו מאוד מוגנים ובטוחים פה, ושעוד מעט נוכל לחזור הביתה, ושאלה את האמא אם הן רוצות לשתות קצת מים קרים.
בסדר, יוני הרצברג חשב – או אולי, ברגע הקודם למחשבה הזאת כבר הבחין, לפתע, שהוא מאוד, מאוד עייף, רואה מעט מעורפל ומתחיל לכאוב לו הראש. הוא חשב על זה ששתה אלכוהול עד אמצע הלילה, טוניק פיבר טרי וג'ין יפני שקרא עליו ביקורות וקנה בדיוטי פרי של ברצלונה, שילוו סרט ישן של רוברט אלדריץ' שמצא מזמן ב-VOD. ואחרי הסרט הוא התמזמז עם טוויטר איזו שעה, שעה וחצי לפני שהלך לישון עם עוד ג'ין וטוניק.
אבל עדיין, איך, עד שהוא יצא מהבית וירד קומה וסיים את המסדרון הקצר שמוביל למחסן המשותף – נכון, זהו המקלט של הבניין – כולם כבר היו שם, ונויה הספיקה ללבוש שמלת בית פרחונית וחיוך קטן, לעבור במקרר ולהוציא ממנו בקבוק, ולהביא גם את מארז כוסות הפלסטיק שחיכה ברווח בינו ובין המזווה לפיקניק שעד כה לא הגיע, אבל כנראה שגם זאת הזדמנות.
האזעקה העירה אותו, עם הקול של נויה שכבר התיישבה במיטה ואמרה לו "יוני, אתה שומע? בוא". והוא שמע ובא, מהר ככל יכולתו, בתחתונים. בהתחלה לכיוון הדלת, ואז בחזרה לחדר למצוא את הכפכפים, ואז בחזרה לכיוון המקלט בתחתונים ובכפכפים (להיות עירום במקלט זה דבר אחד, להיות יחף על הרצפה הזאת שמי יודע איזו חולדה משתמשת בה כשירותים, ומתי בפעם האחרונה מישהו שטף אותה, זה כבר דבר אחר לגמרי).
מה שכן, נויה היתה יחפה. הוא רשם לעצמו להזכיר לה לשטוף רגליים ברגע שנכנסים הביתה. זה היה כשעוד הניח שכל הסיפור פה הוא איזה חמאסניק אחד, שהתיישב על איזה כפתור אחד בטעות. או אולי אחד החליט לשגע קצת את ביבי עם טילים, או שהתעצבן על המפקד שלו, אז ירה כדי לשגע אותו. או איזה חמאסניק, אבל מארגון אחר בשם אחר, החליט לירות עלינו כדי לסבך את חמאס המקורי – ובקיצור, כל הסיפור תיכף ייגמר.
יוני נכנס לטוויטר וניסה למצוא דיווחים על מה באמת קורה, ולדווח לאלפיים ושלוש מאות העוקבים שלו משהו ישיר מהמקלט בגבעתיים. הוא חשב שוודאי כרגע מרבית בעלי חשבונות הטוויטר שם בחוץ נמצאים באחד, לפחות, משני המצבים שהוא נמצא בהם: להבין מה קורה; לחשוב על דעה מתאימה (או סביר יותר, בדיחה). הוא הקליד "הקפצת אמת, 7 שניות חשבתם על דעה". הוא התבונן קצת בפוסט הלבן ברובו והחליט לצרף גיף – אתם תקראו לזה ג'יף – ומצא אחד של בחור שמוער משינה והוא עדיין ישנוני וממצמץ.
בסוף בכל מקרה לא היתה קליטה בחדר המבוטן. עוד כמה שעות יתחילו להופיע הדיווחים על האסון, והיה ברור שהעניין הולך למלחמה, וכולם היו גם שבורים וגם איתנים כולל יוני הרצברג, שכמעט לא חשב על מה זה אומר לגבי לכלוך מהמקלט שנויה תביא הביתה, ומתי המנקה תבוא. וכשחשב, ידע שזה לא מה שחשוב עכשיו.
עירום ברובו בחדר מלא אנשים, כמו בסיוט על חזרה לבית הספר. לפחות הוא דווקא שמר על עצמו, לאחרונה, מבחינה גופנית. כבר קרוב לשנה שהרצברג הקפיד לשתות אלכוהול רק בערבי סוף השבוע – טוב, ובאירועים – ולהתאמן לפחות פעמיים או שלוש במהלך השבוע, בין שבמכון הכושר או סתם כדורגל בשכונה. והיו לו בסך הכול גנים של אתלט, ברמה המחוזית, והוא היה בסך הכול בן שלושים.
אז הוא לא היה נבוך בגוף שלו, ויכול להיות שהעירום החלקי שלו לא היה מפריע לו בכלל, אלמלא היו אלה דווקא התחתונים האדומים ההדוקים. ואלמלא נראה, בניגוד חד אליו, שכל שאר דיירי הבניין כן הספיקו לפחות לעבור מול הראי, למצער, אם לא קיבלו הודעה מוקדמת מחמאס על המתקפה והלכו לישון על בגדים מלאים. האמת, בליבוביצ'ים הוא קצת חשד.
קומה אחת, הקומה שלו, היו יותר בעדו. דירה 3, הפנחסובים, המשפחה שגרה מולו ומול נויה, הצטופפו עתה בעמידה בפינה הרחוקה של החדר מתחת למנורת נאון תקולה. האבא, ירון, מלך: כמעט לא מוציא מילה מהפה, אף פעם לא הזמין את יוני אליו, או גרוע מכך את עצמו אליהם. זה נגמר ביניהם תמיד ב"היי, מה המצב, ראית מנצ'סטר?" או איזה "כן, אה?". יחסי שכנות למופת, אם תשאלו את יוני הרצברג, וכולם צריכים ללמוד מהם.
את הבן הגדול של פנחסוב, אלעד בן השבע-עשרה – הכי גבוה בבניין – הוא תפס לילה אחד לפני כמה שבועות שתוי מתחת לבית. יוני חשב אם לספר להורים שלו, אבל החליט מיד להימנע מהתחבטות בשאלה המוסרית – אם זאת הלשנה, ויותר מכך, אם זה עושה אותו מלשין, ועל כן לא מגניב. הרי גם הוא היה בן שבע-עשרה כשלראשונה הקיא את נשמתו אחרי שהשתכר.
על כן הדבר הנכון לעשות היה להתנהג כאילו הוא כלל לא שם לב שהנער שיכור. מה שהיה לא כל כך פשוט, בהתחשב בכך שהנער עסק בלסיים להקיא, על פני המרצפת הציבורית האחרונה במדרכה לפני שהלכלוך הפך לבעיה של מישהו מהבניין שלהם, את מה שנראה כמו שלוש הארוחות האחרונות שהוא אכל, ושהוא אחז כדי להתאזן בחומת האבן הנמוכה שחצצה בין הבניין למדרכה, ושעליה שכב על צידו בקבוק של ג'וני אדום.
אבל הרצברג המתין בסבלנות באפלה מתחת לעץ שנויה קראה לו פיקוס, עוד דקה, עד שהשתיין הצעיר הזדקף, ואז המשיך ללכת רגיל ונופף לו לשלום בלבביות כשחלף על פניו. נכון, זה היה אולי קצת מוזר, כי בכל מקרה אחר הבחור היה מקבל אולי הנהון קל, ובשעה הזאת של הלילה גם לא בטוח – אבל גם לא מאוד משנה, ולא נראה לו שאלעד יזכור משהו מכל זה.
עתה, בכל מקרה, אלעד, וירון, והאישה של ירון, אפרת – בעצמה, בעצם, בכותונת לילה, לא לא-סקסית – והנה גם הבן הקטן, שגם לו יש שם, אף לא אחד מהם העיף מבט שני בבוקסרים האדומים הצמודים שלבש. אפשר להעריך בני אדם שמתעסקים בשלהם.
דירה 4 זאת סבתא גילה. ותיקת הבניין. קשישה נמרצת, אחזה את כלב הפודל הקטן שלה, וגם היא לא הביטה ביוני בכלל, אבל הוא הבחין שכן בנויה. במבט של הבנה. עם מה היא צריכה להתמודד.
והנה הבומים של כיפת ברזל. והנה שלושה-ארבעה אנשים אומרים, "אלה היו הבומים של כיפת ברזל". "אלה היו הבומים של כיפת ברזל", יוני מלמל. דירה 5 זה הם.
ואז קומה שתיים, העליונה: דירה 6 ריקה בשיפוצים, ודירה 7, האחרונה – איך יכול להיות שגם הם הגיעו כל כך מהר? הוא אפילו לא ראה אותם יורדים – זוג פנסיונרים שעבר לגור בבניין אחריהם, והוא לא ידע עליהם כמעט כלום חוץ מאיפה גרו ואיך נראו (היא, גבוהה וזקופה, גם בגיל שבעים, שערה צבוע בבלונד, הוא, מבוגר רגיל). לשניהם היה מבט שאמר שהם לא מתרגשים וכבר ראו הכול. נראה שהוא כוון כלפי המלחמה וגם כלפי התחתונים.
מאז עבר כשבוע. וכעת יוני הרצברג היה שוב במקלט, שנראה סביר הרבה יותר, ובכל אופן מסודר בהרבה. הוציאו ממנו את ההליכון המאובק, את הארונית המאובקת, את שישה או שבעה זוגות האופניים, תקינים או לא, כולל את של נויה, ואת שני הקורקינטים הממונעים, כולל את שלו. נויה, לפני שהיא נסעה, דאגה לשטוף את הרצפה ולפרוש את המחצלת שלהם. כמו כוסות הפלסטיק, זאת נועדה לפיקניקים אבל מתברר שמתאימה גם למלחמות, ומסתבר שאלה הן אירועים יותר תכופים בחייהם המשותפים – עם כל זה, עכשיו כשיוני חשב על כך, שהם הכירו במהלך שומר חומות.
מסביב היו גם שבעה-שמונה כיסאות שונים: פלסטיק, עץ, במאי, ים. במרכז היה שולחן עץ כבד עגול שמישהו דאג להוריד, ועליו כמה משחקי קלפים ופאזלים.
אם תהיה מלחמת עולם, ולא יהיה אפשר לצאת מהמקלט עשור, יוני הרצברג לא התכוון לגעת במשחקי קלפים ובפאזלים. ואז, על רקע קולות הפיצוצים (זה כיפת ברזל) יוני הרצברג שם לב למשהו נוסף: הוא היחיד פה. בפעם הראשונה מאז שהכול התחיל, שבוע ויומיים במציאות, אם כי נויה אמרה שמרגיש כאילו עברו חודשים: הוא היה לבד במקלט. איפה לעזאזל כולם? לאן יש להם ללכת באמצע שדה קרב? מה יכול להיות יותר דחוף מלשמור על החיים שלהם עכשיו?
הוא נזכר במעומעם שרונית תבור – רונית! ככה קוראים לאם היחידנית מקומת קרקע – אמרה לו משהו על כך שאולי תיסע לגור קצת עם אחותה בנתניה. אוקיי, זה מסביר לגביה. אבל המקלט היה ריק לחלוטין. יוני היה יכול ללבוש חוטיני נצנצים ואף אחד לא היה שם לשקשק קלות בראשו. איפה הפנחסובים, עובדים? אבל הבנים שלהם? אלעד נהפך אלכוהוליסט אולי?
יוני הרצברג התחיל ללכת לכיוון חדר המדרגות. כל הכבוד, חשב, למי שפעם בשנות השבעים החליט לבנות בכל בניין מקלט. הוא הניח שהבניין שלו הוא משנות השבעים, אם כי שופץ לאחרונה והדירה שלו שופצה לפני שנה וחצי. הבניין הזה בכל מקרה היה הרבה יותר מבוגר ממנו, והוא תמיד הכיר אותו כבניין של סבתא וסבא שלו. הוא חשב שוודאי ברוב המדינות אין מקלטים ברוב הבניינים. אוקיי, אולי אצל שכנות של גרמניה יש. עכשיו הוא אהב את זה שיש לו מקלט בבניין. כל הכבוד לפעם.
ליד דלת הפלדה הכבדה הסתובב ונתן עוד חצי מבט פנימה. אפילו הליבוביצ'ים לא צצו. וזאת היתה אחת התכונות הבולטות של הליבוביצ'ים, שהם צצו. מוזר.
הרצברג היה טוב מאוד בבילויים. אם מישהו היה צריך המלצה על מסעדה – אם היה לך ערב פנוי והיית רוצה לבלות אותו בלי דאגות אצל חבר, עם בירה מצוינת וקנביס משובח, וקונסולת משחקים חדישה מחוברת למערכת קולנוע ביתי ענקית – הרצברג כנראה היה הבחירה הראשונה שלך. פוסט קצר וקולע בול בטוויטר? סטורי ויראלי בלי מאמץ באינסטגרם? הרצברג. רעיונות למתנות, חוץ מאשר לילדים, הוא. ובדיחות? לא היו הרבה מצחיקים ממנו. לא באופן חובב בכל מקרה. אבל מלחמה היתה בדיוק בצד השני של הסקאלה מיוני הרצברג.
הרומן "הרצברג" ראה אור בהוצאת שתיים
