טורקיה מנסה למלא את הוואקום: המלחמה הקרה במזרח התיכון

לאחר מלחמת "עם כלביא", טורקיה וישראל נותרו לבדן בצמרת המזרח התיכון, מה שמעמיק את היריבות ביניהן. עם זאת, שתי המדינות עדיין מקיימות יחסים דיפלומטיים מלאים מאז 1949, מה שמונע צעדים עוינים פעילים.

בעוד "המלחמה הקרה" נמשכת, מתגברים הדיווחים על הסכמי אברהם נוספים, כולל אפשרות שגם סוריה תצטרף לשיירת השלום. רוח השלום הזו אינה מתקבלת בעין יפה באנקרה. באופן אירוני, אף על פי שטורקיה הייתה המדינה המוסלמית הראשונה שהכירה בישראל, היא אינה תומכת בשלום בין ישראל למדינות ערביות אחרות – אנקרה מעדיפה את ישראל מבודדת.

טורקיה יצרה תלות סורית רצינית באמצעות פרויקטים בתחום הלוגיסטיקה והתשתיות. במצב זה, נראה שסוריה בהנהגת אחמד א-שרע מתקרבת לישראל ולארה"ב כדי לא לאבד את עצמאותה לידיים טורקיות, ובכך נסחפת לכיוון "ציר הסכמי אברהם".

המלחמה הייתה נקודת מפנה היסטורית שהובילה לשינויים מרעידים במפת הכוחות. ישראל הגדילה את כושר ההרתעה האזורי שלה, בעוד מעמדה של איראן נחלש. התפתחות זו יצרה ואקום אזורי חדש, שהפך את ישראל וטורקיה לשחקניות מרכזיות במילוי הפער. האפשרות שסוריה תצטרף להסכמי אברהם עומדת בניגוד גמור לסדרי העדיפויות של אנקרה, ופותחת פתח לתקופה חדשה במזרח התיכון המעמיקה הן את הקיטוב והן את המאבק על ההנהגה האזורית, ויוצרת את המלחמה הקרה בין ירושלים לבין אנקרה.

הכותב הוא מומחה לטורקיה במרכז לאסטרטגיה רבתי לישראל – ICGS ובמרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב