אווירת החיים האופיינית בקיבוץ נחל עוז מחליף, כבר שנה וחצי, שקט עצוב. כבר שנה וחצי אין כאן ילדים ומבוגרים שרוכבים על אופניהם לחדר האוכל או למועדון, אין קולות צחוק של צעירים על הדשא, אין ותיקים בקולנועיות בדרכם למרפאה או לחברים. את אותות החיים של היומיום החליפו שבילים ריקים מאדם, צמחייה מוזנחת, סימני ירי על הבתים, תמונות של חטופים – ועננה כבדה, בלתי נמנעת, של עצב.

השקט העצוב הזה מופר חלקית בשבועות האחרונים, ולא רק על ידי הדי הפיצוצים מעזה, שנמצאת במרחק שלושה קילומטרים בלבד ממערב לקיבוץ. קבוצת מתנדבים בוגרים מתגוררת בנחל עוז כבר תקופה, ועושה כמיטב יכולתה למען שיקום הקיבוץ המוכה הזה, ואליה חברו לפני שלושה חודשים אנשי גדוד אבירי המרכז בצה"ל.

קיבוץ נחל עוז נכבש בידי מחבלי חמאס ב־7 באוקטובר 2023. המחבלים הרסו בתים רבים ובזזו אותם, רצחו 15 מאנשי הקיבוץ וחטפו לרצועת עזה שמונה אנשים, בהם נשים וילדים. עם השבת גופתו של צחי עידן ז"ל, חבר הקיבוץ, שנרצח בשבי, עלה מספר הנרצחים מנחל עוז ל־16. החטוף עמרי מירן, תושב הקיבוץ, מוחזק עדיין בשבי בעזה, וכך גם גופתו של ג’ושוע לואיטו מולל, סטודנט מטנזניה שנרצח בקיבוץ וגופתו נחטפה.

חלק ממשהו גדול

גדוד אבירי המרכז הוא אחד משלושה גדודים המרכיבים את מרכז ההובלה בחטיבת הלוגיסטיקה של אט"ל (אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה) בצה"ל. הגדוד מתמחה בהובלת מבנים וציוד ובניוד כוחות ואמצעי לחימה, ומסמיך נהגים ונהגות למקצועות הנהיגה הכבדה. בשלושת החודשים האחרונים עושים חיילי וחיילות הגדוד משהו שלא דמיינו שיעשו – הם מפרקים רהיטים ומפנים אותם, מנכשים וגורפים עשבים, מטפלים בצנרת תקולה, צובעים ומנקים. ובקרוב, כשיסתיימו עבודות חידוש התשתיות, הם גם ישתלו שתילים.

הם עושים את כל זה בקיבוץ נחל עוז, בהתלהבות נעורים טבעית, בתחושת שליחות ובחן שמצליח לכבוש את הלבבות. את מה שאין להם מושג איך לעשות, מסבירים להם בשמחה המתנדבים הבוגרים שפועלים בקיבוץ (ועל הדרך מפנקים אותם ללא הרף בוופלים, בארטיקים ובמיץ פטל).

מספרת אור, מש"קית עברית בגדוד, שהתגייסה לפני שלושה חודשים וחצי: “הייתי תלמידת י"ב כשהמלחמה פרצה, ושמעתי על כל מה שקרה מהבית שלי בירושלים. להסתובב בקיבוץ, ולהבין שיש פה בתים, שישבו בהם אנשים באותו בוקר, ורצחו אותם, ולקחו להם הכל – זה חזק. להיות כאן כשאני כבר חיילת במדים, זו תחושת שליחות. האסון שקרה הוא חלק מאיתנו, אפילו שעבר זמן. כל הבוקר עברנו בין הבתים, גזמנו את הצמחייה, ניכשנו עשבים, סידרנו את הגינות, שיקבלו טיפה צורה מחדש. אני עירונית, בחיים לא התעסקתי בדברים כאלה, אבל הסבירו לנו מה לעשות, קיבלנו הנחיות. אלה גינות שברור שהיו ממש מטופחות עד 7 באוקטובר. הצמחייה שמתה, העשבים שהצטברו, ממחישים כמה זמן לא היו פה אנשים, כמה זמן לא יכלו לטפל בגינות שלהם. מרגש אותי לחשוב שהאנשים שחיו פה יחזרו ולא יראו את כל מה שמת להם בגינה, אלא יראו התחדשות".

עבור גאיה, גם היא מש"קית עברית שהתגייסה עם אור, מדובר בעשייה משמעותית, שמזכירה לה את הדברים שעשתה בשנת השירות שלה, לפני הגיוס. “הייתי בקומונה בכפר אורנים ב־7 באוקטובר, ובתוך שבוע־שבועיים ירדנו לדרום לעזור למפונים", היא מספרת. “עבדנו בעין יהב, בעיקר עם הילדים – העברנו להם פעילויות. אני זוכרת שהייתי בהלם כשאחד הילדים, בן 6 או 7, סיפר לי באגביות כזאת, ‘כן, שמענו יריות, אחר כך ברחנו מהבית’. דברים שילד בגיל הזה לא אמור לחוות בכלל. זה היה בלתי נתפס, בקושי עיכלתי את זה. התחושה שאני תורמת חשובה לי, והעובדה שעכשיו אני עושה את זה על מדים – מחזקת. זו הרגשה שאנחנו חלק ממשהו גדול".

חיילי הגדוד מגיעים לנחל עוז פעמיים בשבוע, מתחילים לעבוד ב־8 בבוקר ומסיימים “כשהקיבוצניקים הוותיקים אומרים לנו". הקיבוצניקים האלה אינם אנשי נחל עוז, אלא מתנדבים מקיבוצים אחרים. בהנחייתם מפנים החיילים רהיטים שנהרסו במתקפה האכזרית, משטחי עץ וסורגים שפורקו מהמרחבים הציבוריים וגם מבתים פרטיים, מעמיסים אותם על מלגזות, ואחר כך פורקים הכל במזבלה. “אני כל הזמן חושב מה היה קורה אם אני הייתי צריך לסחוב את כל זה, בלי הצעירים החזקים האלה", אומר בחיוך אורי, מתנדב מקיבוץ כברי שהגיע עם בת זוגו לפני כמה חודשים ומנהל את עבודת השיקום במקום.

כתף אל כתף

החיילים מתגאים, ובצדק, במראה חדר האוכל. בימים האחרונים הם פינו ממנו רהיטים ישנים שחלקם הועברו לתרומה, הציבו חדשים, ניקו וסידרו, בתקווה שמיד אחרי חג הפסח תתקיים בו הארוחה הראשונה שאחרי.

בין העושים במלאכת שיפוץ חדר האוכל נמצאת ענבל, לוחמת שהשתחררה זמן קצר לפני 7 באוקטובר. היא גויסה למילואים בפרוץ המלחמה, שוחררה כעבור כמה חודשים, נסעה לטיול בן שמונה חודשים במזרח הרחוק – והתנדבה לשירות מילואים נוסף מיד עם חזרתה. בניגוד לחיילי הסדיר בגדוד אבירי המרכז, שמגיעים לקיבוץ ליום עבודה ושבים בסיומו לבסיסם, ענבל נמצאת כאן כבר חודש. “אנחנו ישנים במגורי הנוער", היא מספרת. “החדרים רועדים לפעמים מההפצצות, אבל אני לא מתרגשת מזה".

היא לא מתרגשת גם משבב העץ שחדר לאצבעה במהלך העבודה ויצר זיהום. קהלני, מילואימניק מכוח אבשלום שמאבטח את נחל עוז, משדל אותה לטפל באצבע הנפוחה, אבל אין לה זמן. כשהיא לא עובדת – היא שומרת. בין לבין היא מסייעת לגדוד, והחיבור בינה ובין סגן יפעת שרביט, הקמב"צית, נראה טבעי כל כך. שרביט, מצידה, מצאה את עצמה מנקה את אחד הבתים, “ניקיון יסודי כזה, פאנלים והכל. ברמה של ניקיון פסח אצל אמא שלי".

“ישבתי ב־7 באוקטובר ותפסתי את הראש", היא נזכרת. “את רוצה שהצבא שלך יהיה הגדול, המנצח, הטוב. הנוכחות שלנו כאן עכשיו נותנת קצת הרגשה של פיצוי, או תיקון. חשוב לנו לגרום לתושבים לחזור לסמוך על צה"ל. בסוף הם יחזרו לכאן, והם צריכים לסמוך עלינו. אנחנו מקווים שבפעולות הקטנות שאנחנו עושים נצליח לעשות את זה. אנחנו לא שואלים את החיילים. אנחנו בוחרים את החיילים שיגיעו לכאן ואומרים להם ‘נבחרתם, אתם מגיעים למשימה ערכית, כנסו לאירוע’, והם עושים את זה, בהרבה מוטיבציה".

מי שהגה את הרעיון הוא סא"ל מאיר, המג"ד. “ישבתי עם עצמי וחשבתי", הוא משתף, “אני אוהב מאוד את ההתיישבות פה, אני מחובר לחבל הארץ הזה, וחשבתי מה אפשר לעשות. התחלתי לכתוב מסמך, הקלדתי ומחקתי שוב ושוב. עם כל הבלגן והכאוס, ומשבר האמון בין האזרחים לצה"ל, הרגשתי שאין כמו לעבוד כתף אל כתף כדי לבנות את האמון מחדש".

למסמך שכתב לבסוף הוא נתן את הכותרת “עם בונה צבא בונה עם", ותוכנית העבודה ששטח בו מתממשת לנגד עיניו מיום ליום. “לשמחתי, המסמך אושר מיד על ידי פיקוד אט"ל, ויכולנו לצאת לדרך", הוא אומר.

“אנשי נחל עוז נענו להצעה וחיבקו אותה כמונו. יש פה שותפות גורל – אנחנו עושים את הדברים ברגישות ובעדינות, בקצב שהתושבים, שאינם כאן, מכתיבים. כשהם יחזרו, נמשיך להיות איתם, נעשה יחד פעילויות חברתיות. כבר עכשיו אנחנו מתכננים להיות איתם בטקס בערב יום הזיכרון. אנחנו בתחילתו של התהליך, ונהיה פה שנים ארוכות. זה עניין ערכי – המפקדים שלי מחנכים חיילים ומפקדים עליהם, וחשוב לנו שהחיילים שיֵצאו מהגדוד שלנו יהיו אזרחים טובים יותר. זה בידיים שלנו, והעבודה כאן חשובה ותורמת לנו לא פחות משהיא חשובה ותורמת לקיבוץ. כשאתה עוזר למישהו, הסיפוק וההנעה העצמית שלך גדולים, ואני רואה את זה על פקודיי. יש לזה השפעה מיטיבה גם על הדימוי העצמי שלהם כחיילים, שרגילים להיות מאחורי הקלעים של הלחימה. אז אנחנו כאן, ונמשיך להיות כאן לכל משימה שיהיה בה צורך. אנחנו בונים הכל מחדש – את הקיבוץ ואת האמון".