"חייו של צ'אק": סרט עם מסר יפהפה ומעורר השראה

טיבן קינג הוא ככל הנראה הסופר הפעיל שזכה למספר הרב ביותר של עיבודים ליצירותיו – מ"קארי", דרך "חומות של תקווה" ועד "זה". עכשיו גם "חייו של צ'אק" מצטרף למועדון המכובד הזה. הוא עלה אצלנו לאחרונה לאקרנים, נישא על גל של ביקורות משתפכות וכשבאמתחתו אחד העיטורים היוקרתיים בתעשייה – פרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו.

את הסרט כתב וביים מיק פלאנגן. הוא מתבסס על נובלה של קינג שהתפרסמה בשנת 2020 באסופה "If It Bleeds", שלאו דווקא קל או מתבקש לעבד אותה, שכן המבנה שלה לא שגרתי. ראינו כבר יצירות שהלכו אחורה במקום קדימה, וכבודן במקומן מונח. כאן, הצורה ייחודית הרבה יותר. הסיפור מדלג בין זמנים ובין ממדים, הולך לפנים ולאחור ולצדדים, והכל כדי להעניק המחשה נרטיבית וקולנועית לשורה המפורסמת מהפואמה של וולט וויטמן – "אני מכיל המונים".

הסרט מחולק לשלוש מערכות – שוב, משהו שכבר ראינו, אבל הוא משחק איתן בצורה שונה. במערכה הראשונה אנו פוגשים מורה בשם מרטי, בגילומו של צ'ואיטל אג'יפור, המלמד בין השאר את הפואמה המפורסמת של וויטמן. הוא חי בעולם שהולך ומתפרק, ממש כמו החיים שלנו כרגע. זה מתחיל עם סדרה של אסונות טבע, ממשיך בהשבתה של רשת האינטרנט ורק הולך ומחמיר. בתוך כל זה, צצים גם שלטי חוצות ובהם תמונתו של רואה חשבון אפרורי ויהודי בשם צ'רלס קרנץ (צ'אק), המודים לו על תרומתו.

למרטי נותר רק לתהות מיהו הצ'אק הזה ולמה צריך להודות לו ועל מה – ולצפות בקץ העולם. אך הסוף הוא רק ההתחלה, שכן לסרט יש שתי מערכות נוספות, שבהן הוא מרחיב את המניפה ובוחן מה המשמעות של מה שלומדים בשיעורי ספרות – מה זה אומר "להכיל המונים"?
לא נגלה כמובן איך הסרט עושה זאת, גם כדי לא לגלות פרטי עלילה ולהרוס את ההפתעה, וגם כי מסובך להסביר.

נאמר רק כי כדי להבין את וויטמן, אנחנו פוגשים את צ'אק משלטי החוצות ולומדים על מעלליו – על מה שעשה, וגם על מה שהתחרט שלא. טום הידלסטון מגלם אותו. את הסבים שלו, שאותם הוא מכנה זיידי ובאבי, מגלמים מארק המיל ומיה שרה. "חייו של צ'אק" ממש מקפיד ללהק לא יהודים לתפקידי היהודים שבו. יש סצינת הלוויה אחת שבה רואים לא מעט כיפות, אבל מעבר לכך קשה לומר שהזהות היהודית משנה בו משהו או ממלאת איזשהו תפקיד תמטי.

מה שכן ממלא בו תפקיד חשוב הוא הריקוד. דרך שתי סצינות השיא, אנו מגלים כי לצ'אק היה כישרון יוצא דופן ברגליים ושמחת חיים מתפרצת. כמובן שאנו רואים זאת בזמנים שונים, והסרט היטיב למצוא ילד שרוקד בדיוק כמו הידלסטון. זו עוד המחשה לכך שהכל כאן מוקפד – לעיתים התחושה היא שהתוצאה אפילו קצת מסודרת וטכנוקרטית מדי, ולא היו מזיקים לה קצת סדקים ולכלוך.

צ'אק חי בפרברים האמריקאיים, ואף ש"חייו של צ'אק" הוא לא סרט אימה למהדרין, פלאנגן מתבסס על קינג כדי לתאר אותם בצורה שיש בה אימה. התחושה היא כל הזמן שמשהו רע עומד לקרות, ובשלב מסוים מתברר כי לאחת הדמויות אכן יש כישרון על־טבעי לחזות כיצד זה יקרה ומתי. זה מוביל את הסרט למה שהוא בעיניי הנקודה המרכזית של הסיפור.

ובכן, יש שתי דרכים לחיות את החיים. אחת היא גישת ה"ממנטו מורי", שהוזכרה לאחרונה גם בלהיט "28 שנים אחרי": כלומר, לזכור תמיד שאנחנו עומדים למות, לזכור תמיד שאנו נעים במסלול קדימה לעבר הסוף הבלתי נמנע, ולהסתכל קדימה אל הקצה החשוך של המנהרה. הדרך השנייה היא להסתכל אחורה ולצדדים, לחשוב על כל מה שהספקנו וחווינו, ועל מה שהיה בתוכנו מלכתחילה, ולהבין שהיינו יותר מעולם ומלואו – היינו עולמות ומלואם.

זה כמובן מסר יפהפה ומעורר השראה. הוא מצטרף למעלות אחרות של הסרט, אך גם לפגמים שיש בו. הוא כל כך מסתורי ומסקרן, עד שמתעוררות ציפיות לא ריאליות, והקליימקס לא יכול שלא לאכזב; המעבר בין דמויות מקשה על הזדהות מלאה עם אחת מהן; וחלקים ממנו דומים ל"אזור הדמדומים" ובעיקר לאחד הפרקים הטובים ביותר של הסדרה, "Shadow Play", וזה אילן גבוה שקשה להתעלות מעליו.

הסרט עלה בארצות הברית כבר לפני כחודש והספיק להיכשל בקופות, אולי בגלל המבנה הייחודי שלו והעובדה שאינו משתייך לז'אנר מסוים, מה שמקשה למכור אותו בימינו. אצלנו הוא היה אמור לעלות לפני שבועיים ונדחה בגלל המלחמה. מבחינתי, הדחייה עשתה לו טוב משתי סיבות.

קודם כל, צפיתי בו לראשונה לפני חודש בארצות הברית, וגם אם התגובה שלי כלפיו הייתה מהוססת, מאז הוא גדל עליי וצמח. העובדות הן שזה סרט שמותיר חותם, מעורר מחשבה ומעורר רצון לצפות בו שוב. דבר נוסף: מאז עלו לאקרנים להיטי קיץ סתמיים במיוחד, ולעומת החיוורון הכללי של הקיץ הנוכחי, המקוריות והייחודיות של "חייו של צ'אק" בולטות עוד יותר. אם ישנה לכם את החיים או לא, וגם אם זה לא אומר הרבה כעת, זה הסרט הכי טוב שאפשר למצוא כרגע באולמות.