פרשת עיתונאי ערוץ 13, אביעד גליקמן, שנחשפה נוכח הזמנתו לחקירה משטרתית, מצריכה התבוננות זהירה, אחראית ומאוזנת. אין זה מקרה פרטי בלבד אלא מקרה הבוחן את מידת הבשלות של שיח ציבורי, את הבנת מושג "חזקת החפות" ואת האיזון הראוי בין חופש העיתונות לבין חובתה של המדינה לחקור תלונות פליליות.
גילוי נאות: אני מכיר את מר גליקמן זה שנים ארוכות, עוד מאז שימש כמאבטח בבית המשפט המחוזי בירושלים. מאז ועד היום נודע כאיש נבון, חרוץ, אחראי ומסור לתפקידו, גם כאשר עבר לזירה העיתונאית. עם זאת, דווקא משום היכרות אישית ודווקא משום ההערכה כלפיו, חשוב לומר בקול ברור: אסור לטשטש את הגבול בין הגנה על עיתונאי לבין מתן חסינות מדומה.
יש להפריד הפרדה מלאה וברורה בין שני עניינים נבדלים בתכלית: מחד גיסא, חובתה של המדינה להגן על חופש העיתונות ולמנוע כל ניסיון לפגוע בו – לרבות שימוש לרעה בתלונות כדי להרתיע עיתונאי מלעסוק בנושאים רגישים; ומאידך גיסא, חובתה של מערכת אכיפת החוק לבדוק תלונה פלילית כאשר היא מוגשת – מבלי להניח הנחות מוקדמות לכאן או לכאן, תהא זהותו של החשוד אשר תהא.
עיתונאי אינו חסין מהוראות החוק אך גם אינו חשוד מועד. אין מקום לייחס לו אשמה רק בשל היותו איש תקשורת, אך גם אין מקום להניח שהוא חף מעוון אך ורק משום שמילא תפקיד ציבורי או פרסם דברים שלא נעמו למאן דהוא.