חוק הגיוס: הפתרון שבאמצעותו חרדים יוכלו לשאת בנטל שוויוני

​הימנעותם של צעירים חרדים לשאת בנטל השירות הצבאי, כאחיהם שאינם חרדים, היא חרפה מוסרית ויהודית. אין להשלים איתה לאחר 77 שנות המדינה. במיוחד לא בימי מלחמה אלה, המעמיסים משא כבד מאי פעם על חיילי המילואים.

ועכשיו, כמקובל, מגיע ה"אבל" שלעתים הוא כבד משקל ולעיתים בלתי נסבל אך תמיד מאתגר את התאים האפורים: חששם הכבד של ראשי המפלגות החרדיות ורבניהן כי בחור ישיבה שיתגייס לחודשים אחדים עלול לא לחזור לישיבה. חשיפתו לעולם החילוני – גם אם ישרת בגדודים חרדיים – תפתח צוהר ליצר הרע לחלחל לעולמו ולחולל בו שמות.

​לא נכון ולא נבון להתווכח עם חשש ממשי זה. המציאות מוכיחה תכופות שאכן מהפך כזה מתרחש. כך גם כשבני הציבור החרדי נחשפים לאמצעי התקשורת הממגנטים אותם ל"מזנון אכוֹל כפי יכולתך", וללא תשלום, שמציע העולם הגדול. ובתחרות בין עולם התרי"ג המסורג לעולם ללא סייג – האחרון לא פעם גובר.

ערוצי הטלוויזיה והסרטים, הטלפונים, האינטרנט, הרשתות החברתיות – אוקיינוס המדיה הזה שוצף ושוטף את עולמם של נערים שגדלו שנים רבות בארבע אמותיה של ההלכה: חממה האטומה ליקום התקשורתי והתרבותי, נחלתו של מרבית באי עולם.

המדיה זורעת הרס וארס גם בציבור הכללי. נערות ונערים נחשפים יום יום (וחלקם שעות אחדות ביום) לתכנים מסלידים. אחד הגורמים לתופעה הבזויה של החפצת נשים הוא תדמיתן המסולפת של הנשים המעוצבת באתרי האינטרנט.

ממאגרים אלה היא זולגת לנפשם של נערים הנעדרים עדיין השקפת עולם מגובשת. הם מפנימים מגיל צעיר תמונת עולם מעוותת בשל שפע המידע הוויזואלי המציף אותם ממגוון המסכים הקטנים, הבינוניים והגדולים. עצימת העיניים של המדינה מול מאגרי רעל אלה ראויה לרשימה נפרדת.

​חרדי שמתחלן הוא אסון, לעתים כבד, לעולמם של הוריו ואחיו, רבניו וקהילתו. בעיניהם הוא כישלון כלפי אלוהים ואדם. ועכשיו ל"אבל" נוסף: האם התנגדותם של הפוליטיקאים החרדים לגיוס נוער חרדי נובעת גם משיקולים פוליטיים ציניים? ללא ספק. לכל צעיר וצעירה הנוטשים את העולם החרדי יש תוצאה: פחות קולות בבחירות, פחות כוח, וכתוצאה מכך – פחות תקציבים.

אני סבור כי ראוי לכבד את חששם הכן של הורים חרדים החרדים שבניהם "יתפקרו" ויתנערו מעול תורה ומצוות. ובכלל רצוי שהערך "כבוד", כלפי עמדות נוגדות, יתפוס מקום מכובד יותר בשיח הציבורי, שנהייה יותר ויותר שיח זיבורי. ועם זאת, הדרישה לנשיאה שווה בנטל צודקת מאין כמוה, והתמיכה בהשתמטות משירות צבאי או משירות חילופי מקוממת ביותר.

​הנה הפתרון שאני מציע, והוא לדעתי מעשי וישים: כל בחורי הישיבה יתרמו את חלקם למאמץ הלאומי. מי שאינו לומד, או לומד חלקית – ורבים כאלה מצויים במגזר החרדי – יתגייס לצה"ל.

לומדי התורה האמיתיים יישאו בנטל במסגרת של שירות לאומי, למרות שחשיבותו אינה שוות ערך להתגייסות לצבא שממנו לעתים לא חוזרים או חוזרים פצועים ומצולקים. צעירות וצעירים רבים שאינם דתיים משרתים בשירות הלאומי בתחומים שונים ותורמים בכך לחברה הישראלית.
​אני מציע כי בחורי הישיבה ייתנו יד חודשים אחדים בשנה, במשך שלוש שנים – בדומה לשירות הצבאי של מרבית הצעירים – ויתרמו ממרצם ומזמנם למשימות שונות שהמשותף להן: הן לא ינתקו אותם ולו ליום אחד מהישיבות ומלימוד התורה.

כיצד זה יתנהל בפועל? הם יצאו בבוקר לשירות הלאומי לשעות אחדות ויחזרו ללמוד בישיבה בהמשך היום. ואפשר גם בסדר הפוך: הם יתחילו את יומם בתפילת שחרית בישיבה, יחבשו את ספסלי הלימוד עד הצוהריים – ואז יצאו לשעות אחדות לתרום את חלקם למדינתם, ובערב ישובו לישיבה לתפילת ערבית ולהמשך לימודם.

​השירות הלאומי יתקיים בין השאר בבתי חולים דתיים, במוסדות חינוך דתיים, במרכזי רווחה או בעמותות שונות. סביבת שירות זו תרגיע את דאגתם של ההורים ושל מנהיגי הציבור החרדי מכך שבניהם יתנתקו מהישיבה לתקופה ממושכת ויישאבו לעולם ה"מפתה" שבחוץ.

​צה"ל מצוי במצוקת מגויסים. גיוס חרדים יקל מהנטל המעיק על רבבות ישראלים המשרתים בשנה וחצי האחרונות במילואים ומשלמים בשל כך מחיר אישי, משפחתי וכלכלי.

​המפלגות החרדיות מסנגרות על המשתמטים ממתן כתף למדינה בטיעון שהם "ממיתים עצמם באוהלה של תורה". יוסי טייב, ח"כ ממפלגת ש"ס, אמר באחרונה: "העולם החרדי מאמין בלב שלם שבזה שאנחנו לומדים תורה, אנחנו לוקחים את החלק שלנו בשמירה על עם ישראל".
גם אם ח"כ טייב, חבריו ורבניו מאמינים בדברים אלה, אמונה זו אינם צריכה לבוא על חשבון שירות נוסף למדינה, כפי שחלק משמעותי מהעם נוהג בשירות סדיר בצה"ל ובמילואים.

כדאי להזכיר לראשי העולם החרדי כי בשעה שבני גד ובני ראובן ביקשו ממשה רבנו לתת להם את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, זעף עליהם מנהיג העם (כמסופר בספר במדבר): "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?.

איני סבור שיש להתייחס בלעג לאמירות הנ"ל של מנהיגי החרדים. איש באמונתו יחיה הוא מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה. אני כן סובר כי מי שממית את עצמו רק באוהלה של תורה, ממיט כתם מוסרי על עצמו ועל קהילתו.

הכותב הוא מומחה לדיני משפחה וירושה. באחרונה ראה אור ספרו ה-16 "תורת דיני הירושה"