חופש הביטוי או חופש הביזוי? כשטוקבק הופך לנשק

תגוּבית הוא תרגומה של האקדמיה ללשון העברית לטוקבק, "דבר חזרה". הרשתות גדושות בתגוּביות ענייניות והגונות המעשירות את השיח הציבורי. מאמר זה עוסק בביריוני המיקלדת שעדיין לא חוקק נגדם חוק אנטי-וירוסי אשר לא יפגע בחופש הביטוי אלא ירסן את חופש השיסוי.

אלימות התְגוּביאדה היא תופעה המורכבת מגורמים פסיכולוגיים, טכנולוגיים וחברתיים. היא מאתגרת את השיח הציבורי בעידן הדיגיטלי. היא מחייבת התמודדות חינוכית, טכנולוגית ומשפטית כדי להבטיח שיח ציבורי מכבד ותקין. ביריונות הרשת מופעלת באתרים רבים, ברשתות חברתיות, בבלוגים, בדואר אלקטרוני, בוואטסאפ ועוד. היא מכונה גם "ביריונות מקוונת" ו"ביריונות קיבֶּרנֶטית" (מרחב דיגיטלי המאגד מערכות מחשב ורשתות). היא משתמשת באינטרנט או בטלפונים ניידים כדי להשמיץ, להטריד, לבייש או להפחיד אדם יחיד או קבוצה.

חופש הביטוי הוא ערך עליון. התגוּבית האלימה היא הילד הלא חוקי שלו, ילד מופרע הטוען לחופש הבעת הדעה אך תחת מסווה זה מנצל את החופש להפצת שנאה. הוא נבל ברשות המקלדת היוקדת. התגוּביריון שמאמר זה עוסק בו אינו רוצה שיח. הוא עצמו שיח רעיל. וכשהדם דיגיטלי, והקורבן וירטואלי, לא סופרים גופות. לכן האצבע קלה יותר על המקלדת.

האם התגוּבָן הוא אדם רע? לא בהכרח. לא פעם הוא אדם כאוב. מה מחלץ ממנו את השדים? מה גורם להמרת ההקשה בהכַּשה? הצורך בתשומת לב, תחושת שליטה, פריקת תסכולים וכעסים, אינטרס פוליטי, שבטי או אישי. אך תכופות מאוד צריך לקרוא לילד (המופרע) בשמו: רשעות. אצלו הכול תמיד צפוי, והרשעות נתונה.