הנה דוגמה מסוף ההופעה. ההורים של גינזבורג גרושים. כשהיא הייתה בת 18 הם נפרדו ואבא שלה התחתן אחר כך עם מישהי אחרת. למשפחה של האישה החדשה (לא חשוב מאיזו עדה) יש מנהג מעט משונה בזמן הלוויות: הם נצמדים לגופה. נוגעים ומחבקים ומלטפים.
כך היה גם באותה לוויה שעליה גינזבורג מספרת, עד ש – וכאן מגיע הפאנץ' – מישהו ניגש אל אנשי המשפחה ואומר להם שהייתה טעות והגופה שהם נוגעים בה ומלטפים אותה היא לא של קרובת המשפחה שלהם, אלה של מישהי אחרת.
אני מקווה שלא צריך להסביר כמובן למה זה רגע כל כך מצחיק. עבורי לפחות. רגע שעוקף את כל מנגנוני ההדחקה הרגילים והמוכרים, נוגע בחרדה הכי עמוקה ומשחרר משם צחוק גדול ומזכה אותך באיזה רגע של הפוגה בתוך הקרוסלה האין-סופית כמעט של החרדות שרצות בתוך הראש, לפחות לאדם בגילי המופלג יחסית. הרגע הזה נותן איזה מפתח לגבי טיב האמנות של גינזבורג (וכן – סטנד-אפ כאשר הוא טוב, הוא אמנות גדולה).
הנה עוד בדיחה שיכולה להסביר את הנקודה הזאת, הפעם של חברי הטוב הקומיקאי משה פרסטר: אמא שלי, הוא מספר, נותנת לי כסף מהשילומים שהיא מקבלת. חבל, הוא מוסיף, שאבא שלי רק חפר תעלות, אחרת הייתי היום בפלוס.
הבנתם את הפרנציפ – סטנדאפיסט טוב עובד רוב הזמן מהמקום הכי אפל ונמוך של הפחדים והחרדות. שלא לדבר על כך שעצם ההופעה של הסטנד-אפ היא כשלעצמה דבר מאוד קשה ולפעמים אפילו מפחיד – לעמוד לבד על הבמה, בלי שום תפאורה או פרטנרים שאפשר "לנוח" רגע על כתפיהם, לסמוך עליהם כשמשהו לא עובד כמו שצריך (יש גם רגעים כאלה) ולנסות להצחיק.