בדיוני הוועדה נטען פעם אחר פעם כי אין הבדל בין בתי הדין הדתיים לבין כל בוררות פרטית, שגם היא לא יכולה להבטיח הסכמה בכפייה או מומחיות ייחודית, אבל ההבדל הוא דרמטי. בוררות פרטית כשמה כן היא; היא אינה ממומנת על ידי הציבור ואין לה חזות ממלכתית שכוללת סמלי שלטון כמו סמל המדינה. לכן סביר פחות שאחד הצדדים יטעה לחשוב כי מדובר בבוררות מצד המדינה. לעניין זה נטען בדיונים שלבתי הדין הדתיים עדיפות כי הם מוסדות מפוקחים, בניגוד למוסדות הפרטיים. אם זו הבעיה, שיפעל המחוקק להגביר את הפיקוח על מוסדות פרטיים.
בבדיקה שערכנו במכון הישראלי לדמוקרטיה לא מצאנו אף מדינה דמוקרטית שמאפשרת דיון על בסיס דין דתי בלבד במוסדות ציבוריים. גם במדינת ישראל, היהודית והדמוקרטית, אין מקום להרחיב את סמכויות בתי הדין הדתיים. מי שמעוניין בבירור סכסוכיו על בסיס הדין דתי – ישנם מוסדות פרטיים למכביר לפנות אליהם.
מנגד, מנגנוני ההגנה על זכויות, בעיקר עבור קבוצות מסוימות באוכלוסייה, אינם רבים וצריך לחזק אותם, לא להחליש. הבטחות על כך שהזכויות יישמרו אינן מספקות לעניין זה.
הכותבת היא עורכת דין, מנהלת המרכז לערכים ולמוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה