זו העת לדרוש את כניעתה של איראן לפני שנדשדש במלחמת נצח

לפני מלחמת ששת הימים הבטיח סגן הרמטכ"ל דאז חיים בר-לב להכות באויב "מהר, חזק ובאופן אלגנטי". הביטוי תימצת את הדוקטרינה הצבאית הישראלית הקלאסית: כאשר יש מלחמה, היא תהיה ממוקדת, החלטית וקצרה. למרבה הצער, עיקרון זה לא הנחה את מדיניות ישראל בעזה — ואסור לחזור על הטעות מול איראן.

התקיפות האמריקאיות על מתקני הגרעין באיראן, בעקבות המבצע חסר התקדים של ישראל, מסמנות נקודת מפנה אפשרית. כעת יש אופציה להכריז נצחון ולפנות לדרישת תנאי כניעה — במקום להיגרר להסלמה בלתי נשלטת שעשויה להוליד אסון ממשי. יהיה אשר יהיה בימים הקרובים, היעד צריך להיות לנצל את ההצלחה כדי לבצע שינויים מרחיקי לכת במזרח התיכון.

לכן מדאיג מאוד לשמוע גורמי ביטחון בישראל מדברים על קמפיין ממושך – מטרות שלא הושגו, רשימת יעדים להמשך, תוכנית של שבועות. איראן היא מדינה עצומה. תמיד יהיו עוד מטרות. וזו בדיוק המלכודת. לא ניתן "לחסל" את האיום האיראני באמצעות תקיפות אוויר — זו אשליה מסוכנת.

הדבר היחיד שיחסל את האיום האיראני באמת הוא החלפת המשטר, אך זו אינה יכולה להיות כרגע מטרת המלחמה. מטרה סבירה יותר היא לשבש קשות את תוכנית הגרעין, ארסנל הטילים וההגנה האווירית של איראן, ובכך להשפיל ולהרתיע את המשטר. היעד הזה הושג ומה שצריך לבוא עכשיו הוא מעבר מהיר לשולחן המשא ומתן, מתוך עמדת כוח, עם דרישות ברורות ונחרצות:

1. מסירת כל החומר המועשר  — במיוחד מלאים שהוסתרו או הועברו. גזר אפשרי, שיאפשר לאיראן לרדת מהעץ ומבוסס על זכות הקבועה באמנת אי-הפצת הנשק הגרעיני, הוא מתן זכות להעשרה תחת פיקוח ברמה של 3%.

2. הפסקה מוחלטת של התמיכה במיליציות פרוקסי אזוריות — חיזבאללה בלבנון, החות'ים בתימן, מיליציות שיעיות בעיראק וחמאס בעזה — כולל מימון, אימונים, חימוש ומודיעין. הדבר הזה מעולם לא היה צריך להתקבל, וכעת הוא חייב להסתיים.

3. ביטול תוכנית הטילים הבליסטיים של איראן — ובפרט הטילים ארוכי-הטווח המכוונים לישראל ולכוחות ארה"ב באזור.

להפיל את המשטר מבפנים

אם טהראן תדחה את הדרישות, על ארה"ב — ולא על ישראל — לשקול את השלב הבא: קמפיין קצר ומוחץ נגד סמלי המשטר, כולל משרדי ממשלה ומרכזי פיקוד, לצד לוחמת סייבר, מבצעי תודעה וקריאה ישירה לצבא האיראני להפיל את ההנהגה הדתית. מאמץ זה צריך להיות מלווה ביד מושטת: הצעה לנרמל יחסים, ולתמוך ברפובליקה חילונית בכל דרך, כולל ביטול כל הסנקציות באחת.

כמובן, איש אינו יכול לחזות את הצעד הבא של איראן. המשטר עלול לתקוף. הוא עלול להפתיע. אך דווקא חוסר הוודאות מחייב יוזמה. אם המערב ימתין וימשיך לתקוף בלי מטרה ברורה, הסיכון להסלמה אזורית כולל עימות עם נפגעים רבים יעלה, ולאיראן צהיה אפשרות לשנות את הנרטיב ודווקא לשפר את מצבה. 

ההשפלה של איראן יוצרת את הפסיכולוגיה הגיאופוליטית של שינוי סדר אזורי. עם שיבוש מנגנון החסות של טהראן, מדינות ערב – מצרים, סעודיה, איחוד האמירויות וירדן ואף קטאר ואחרות – עשויות סוף-סוף להפעיל לחץ על חמאס להיכנע, לשחרר את החטופים ולהעביר את השליטה בעזה לרשות פלסטינית מחודשת, בגיבוי בינלאומי או ערבי. חמאס יעמוד בפני בחירה: פירוק מנשקו או שלילת כל סיוע לשיקום הרצועה. 

זה גם עשוי להחיות את הרחבת הסכמי אברהם ולקרב נורמליזציה עם סעודיה ומדינות אחרות. אפילו ההנהגה החדשה בסוריה לאחר עידן אסד שלחה רמזים לישראל. יש חלון הזדמנויות: לפחות לרגע קצר, הכוכבים עשויים להסתדר לטובת ישראל והמתונים באזור.

ההיסטוריה מלמדת שבנימין נתניהו עשוי לנסות לגרור עוד ועוד את המערכה – אבל יש סיכוי שאפילו הוא יבין זאת: ניצחון באיראן, עסקת חטופים והתקדמות לשלום עשויים לאפשר לו להיפרע משותפיו הקיצוניים ולקבל גלגל הצלה מהאופוזיציה. אולי אפילו יציל את מורשתו ויהפוך שוב לבחיר. לכן – כיוון שנתניהו בניגוד לטראמפ יכול שוב להתמודד שוב — כדאי לזכור את הסיבה שאנו יושבים כעת במקלטים: טעות השיפוט קטסטרופלית של שני הטיפוסים הללו בדיוק.

פרישתו של טראמפ מהסכם הגרעין עם איראן ב-2018 — בניגוד לדעת כמעט כל מומחה רציני — חיבלה במאמץ העולמי למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני. ההסכם, על אף מגרעותיו, הקפיא את תוכנית הגרעין של איראן. אך טראמפ פירק את המנגנון הקיים מבלי לבנות לו תחליף. הוא עשה זאת בהשפעת נתניהו, שניצל את התמימות האמריקאית למטרות פוליטיות. איראן הגיבה כצפוי: חדלה משיתוף פעולה עם הפיקוח, האיצה העשרה, והגיה למעמד מדינת סף. המשטר לא נפל, האיום החמיר, וכעת אנחנו במלחמה.

באופן אירוני, טראמפ הוא דווקא הפחות מסוכן מבין השניים. הוא הרבה פחות מתוחכם מנתניהו והרבה פחות רהוט, אך יש לו אינסטינקטים חדים ובריאים יותר (גם אם הם מזכירים בריונים וקרימינלים מצליחים). ייתכן שהוא עוד יתברר כמבוגר האחראי. בניגוד לנתניהו — שנראה מכור למלחמות ומכר נפשו לקואליציית מופרעים — טראמפ כבר קרא לאיראן לעצור את הלחימה.

למרות פגמיו, טראמפ מבין שמלחמות יש לנצח במהירות או להימנע מהן. הוא שונא הסתבכויות ארוכות ונזהר מאוד מהשלכות. הוא גם משתוקק לתהילה — ומחפש הזדמנות להיזכר כאיש של שגשוג ושלום. זה לא בדיוק "אלגנטי" עבור מדינה ריבונית, אך מזלה הגדול של ישראל הוא שטראמפ, ולא נתניהו, הוא המחליט.

הכותב היה העורך הראשי של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון (כולל המשרד באיראן), ויו"ר התאחדות העיתונות הזרה בירושלים