זאת מניפולציה צינית שלא ראינו עד כה, והיא תחריד כל אזרח

עזבו אתכם שזה לא נכון עובדתית, ושעידן אלכסנדר נלחם לבדו מול עשרות מחבלים. הבחירה ועוז הרוח, לשפוך את שקית האשפה הזאת על משפחה שעוד מלקקת את פצעיה, היא נבזות מהמעלה הראשונה. אחרי יממה מגל חזר בו וביקש סליחה. רק שבמקרה הזה, מודה ועוזב ולא ירוחם. כי כמו במקרה גוטליב, הנזק כבר נגרם והוא ממשיך להתפשט.

גם הדברים המזעזעים שהטיחה עירית לינור בפני משפחות החטופים בפאנל הפטריוטים, "הסנטימנט הזה של להיכנע ולהכניע את האומה בגלל טרגדיה של פרטית של 22 אנשים", הם בלתי נסלחים.
גילוי נאות: אני אוהבת את לינור. שידרתי איתה בגל"צ והיו לנו ויכוחים קשים ומלאי אמוציות, אבל אסור היה לה להגיד את המילים האלה.

איפה החמלה, הרגישות המינימלית, איפה הגבול? ההכנעה של ישראל ב-7 באוקטובר, הכישלון המודיעיני המחפיר, ההפקרה של אזרחי הדרום, וחוסר היכולת המתמשך להחזיר את כל החטופים – הם כישלון לאומי, ולא "טרגדיה פרטית" בשום אופן.

הביוב שמוזרם עכשיו לשיח הציבורי, משרת מטרה ברורה: להכשיר את דעת הקהל לאפשרות שחלק מהחטופים, אולי רבים מהם, לא יחזרו לעולם. להפוך אותם ואת משפחותיהם ל"אויב מבית", כדי שכשיופקרו, הציבור כבר יהיה מחוסן נגד הזעזוע.

שלא תטעו. זאת מניפולציה מחושבת, קרה וצינית ברמה שלא נראתה כמותה. החטופים שחזרו, שצריכים היו להתקבל בזרועות פתוחות ובלב אוהב, מוצאים את עצמם מותקפים על ידי נבחרי ציבור ושופרות, רק בגלל שהם מסרבים לשרת את הנרטיב הרשמי.

אלא שהפעם הם הלכו צעד אחד רחוק מדי. האמת צפה על פני המים העכורים. גם תומכי ימין מובהקים מזועזעים מהאכזריות חסרת הלב הזו. תתכוננו. הביוב ימשיך לזרום ואת הריח שלו לא ניתן יהיה להסתיר עוד. הוא ידבק לנצח בכל מי שמוכן להפקיר חיים ולהשמיץ חלשים, למען הישרדותו הפוליטית.