ועוד יותר טוב – וואלה חדשות

ומרגשים אותי תושבי העוטף שנשבעים כל בוקר להמשיך הלאה בפרויקט הציוני שנטלו על עצמם, ולא לעצור. ומרגש אותי אוהד בן עמי, ששוחרר מהשבי, וחזר לראשונה לקיבוץ ממנו נחטף, והצהיר: "אני פשוט רוצה לחזור לפה, זה חזק ממני וזה ניצחון". וריגש אותי לראות את החתונה שנערכה בקיבוץ בארי, ליד חדר האוכל, כשבן הקיבוץ נישא לבת הר ברכה, בחתונה שחיברה לה יחדיו דתיים וחילוניים, מתנחלים וקיבוצניקים.

ובכלל, מרגשים החיבורים החדשים שיצרה המלחמה, מלחמה שאיש מאיתנו לא הזמין ואיש מאיתנו לא רצה. מרגשים חברי הקיבוץ שהגיעו לעתניאל שבהר חברון כדי לשתול עצים אצל אחיהם מהעבר ההוא של הקו הירוק. ומרגש החיבור בין יזהר ליפשיץ מניר עוז, שאביו עודד נרצח, לאליהו ליבמן מקרית ארבע, שבנו אליקים נרצח. ומרגשים המפגשים ששמעתי עליהם לאחרונה בין אנשי כפר האורנים לאנשי טלמון. וריגש אותי המפגש עם אנשי מועצת תנועות הנוער – נציגיהם של מאות אלפי צעירים, מבני עקיבא, דרך הנוער העובד והלומד, ועד לשומר הצעיר – ולראות אותם משתפים פעולה באופן טבעי כל כך.

וריגש אותי חבר הילדות שלי מצופר, שבנו נפל במלחמה, וסיפר לי כיצד המושב שלו מהערבה והיישוב עלי מהשומרון בחרו לחזק זה את זה, כשאלה שולחים עוגות לאלה, ואלה משגרים פינוקים לאלה. האם הם ראו עין בעין את סוגיית עילת הסבירות או את הצורך לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים? אני לא בטוח. אבל ברגע האמת הם זכרו שאחרי כל הוויכוחים, ואולי הרבה לפניהם, יש ביניהם אחווה של אחים.

ואני מתרגש כשאני נזכר בסרטון ההוא שראיתי בצהרי אחד הימים, שבו צילם את עצמו אב שכול מתחילת המלחמה שבא לנחם הורים שכולים חדשים, ומצא אוהל מנחמים ריק. סגרתי אז את המחשב, מיהרתי לחולון, בכניסה לרחוב הרגשתי שאני חלק מזרם גדול, ורגע אחר כך, כשהגענו כולנו אל האוהל, ראיתי שם מאות ישראלים מופלאים שבאו לשים יד על כתפה של אמא שהם לא מכירים, שמבכה את בנה שעד לפני רגע לא ידעו את שמו. ואתה רואה את החבורה הענקית הזו ויודע שיהיה טוב. שעם כאלה כוחות, אין אפשרות אחרת.