ווי-פיי ומשחקי קופסא: העיר התת-קרקעית מתמלאת חיים חדשים בחסות המלחמה

העיר תל-אביב לומדת לחיות עם הפסקול החדש של האזעקות והיירוטים. מאז שהחלה המלחמה עם איראן נאלצים מאות תושבים שאין להם ממ״ד או מקלט בבניין למצוא מקומות לינה חלופיים – החל במקלטים ציבוריים, דרך חניונים תת-קרקעיים שאושרו על ידי פיקוד העורף, ועד רציפים מוארים וממוזגים של הרכבת הקלה. מדי ערב נפתחת נדידה שקטה: תרמיל קטן, שק שינה, לפעמים גם עגלה עם ילד ישֵן, והעיר התת-קרקעית מתמלאת חיים חדשים.

"עדיף להירדם כאן מאשר להיטרף מכל אזעקה ולרוץ כמו מטורפים", מסבירה איריס, בת 35, מפלורנטין, שנשכבה על מזרן דק ברציף בתחנת הרכבת הקלה. "בדירה שלי חדר מדרגות הוא לא אופציה, ראינו מה עשו הטילים לבניינים. פה לפחות יש קירות בטון שלוש קומות מתחת לאדמה ועין פקוחה של המאבטחים".

עמי, אב לאיתי בן ה-6, הפך את השהות לחוויה משפחתית: ״בשביל הילד זו כמעט הרפתקה. הבאנו משחקי קופסה, חטיפים. אני אומר לו שזה ‘קמפינג רכבת’. בלילה שבו נשמעה אזעקה בשתיים, הוא אפילו לא התעורר – וזה שווה הכל״.

ויקו, תושב תל אביב, כתב בפייסבוק: ״כשמתקבלת התראה להיות בסמיכות למרחב מוגן זה בערך 15 דקות עד חצי שעה. מספיק זמן למי שאין מקלט – או שהמקלט לא באמת מאפשר להיות שם – ללכת או לקחת קורקינט לכיוון הרכבת הקלה. ממוזג, מואר, והאמת? מלא אנשים באים עם משחקי חברה ופשוט מכירים אחד את השני. בסוף המלחמה נשמע על זוגות שהכירו בשיטה הזו".

שני ירון, בת 28, מדרום העיר, מגיעה בכל ערב עם קורקינט חשמלי ותרמיל גב: ״הדרך לפה לוקחת לי שמונה דקות. אני פורסת מחצלת, פותחת מחשב, עובדת עד שנרדמת. יש כאן ויי-פיי. הדאגה היחידה היא לקום בבוקר ולשטוף פנים לפני שאני חוזרת הביתה, כי גם המסעדה בה אני עובדת סגורה עכשיו".

גיא מגיע כמעט כל לילה לתחנת הרכבת הקלה: "לא בא לי לבלות עוד לילה לבד בדירה בלי ממ״ד ולשמוע אזעקות דרך הקירות. פה לפחות יש אנשים, אווירה, ובינינו – אם כבר מלחמה, עדיף לא להיות לבד".

ורד ואייל, הורים לשלושה ילדים קטנים משכונת שפירא, הגיעו עם שמיכות וספרים: "אנחנו לא ישנים פה שינה עמוקה, אבל יש שקט נפשי. בבית כל אזעקה זה צרחות ובכי. כאן הילדים שומעים קצת רעש מבחוץ, אבל שומרים על שגרה. אנחנו מספרים להם שזו הרפתקה".

אלה שמגיעים למקלטים מציינים שגם שבפיקוד העורף אומרים כי חדרי המדרגות בבניינים ישנים אינם עומדים בתקנים ומי שאין לו מרחב מוגן בדירה או מקלט בבניין, עדיף שימצא מקלט ציבורי או חניון ממוגן מאשר להסתכן בחדר מדרגות. נדמה שהרכבת הקלה, חניוני הענק והמקלטים הציבוריים הפכו לסלון המאולתר של עיר ללא הפסקה, גם בשעת חירום. ואם לשפוט לפי החיוכים העייפים ברציפים, ייתכן שהלילות הארוכים הללו יולידו יותר מחוויות מלחמה: ״הלוואי שהפעם היחידה שאשמע אזעקה בעתיד״, מחייכת איריס, ״תהיה בחתונה של מישהו שהכיר פה במקלט״.