חז"ל מתארים שכאשר משה רבנו עמד ודיבר על העתיד – היו שחשדו שאיבד את שיקול הדעת. הרי מי מדבר על מוות וגלות ובית מקדש שלישי באותו נאום? המדרש משווה זאת לאדם זקן שמתחיל לדבר על ירושה ועתיד משפחתי, והקרובים שלו תוהים אם דעתו מבולבלת. אבל משה מוכיח אחרת. הוא מציין בדיוק היכן הם נמצאים, מפרט מקומות וזמנים, ודווקא מתוך ישוב דעת מוחלט הוא משמיע את ספר דברים – לא כהתפרצות רגשית אלא כצוואה נבואית לדורות.

כדי להבין עוד את כוחו של ספר דברים, הרב פינטו משווה בין משה רבנו לירמיהו הנביא. ירמיהו, שבישר את חורבן הבית הראשון, ראה רק את הכאב – והכאב הזה היה כה גדול, עד שבלבל אפילו את חוש הזמן. כך מפרשים חז"ל את העובדה שבספר ירמיהו נכתב שהעיר הובקעה בט' בתמוז, בעוד שידוע שזה קרה בי"ז – פשוט משום שמהזעזוע הוא הרגיש שהחורבן כבר התרחש. הקב"ה, כך לפי הפרשנות, לא תיקן את ה"טעות", משום שהיא שיקפה אמת רגשית עמוקה.

ואילו משה – הוא ראה את הסוף. את האור. את הגאולה. את הנחמה. רק לאחר מכן הראה לו הקב"ה את הגלויות והחורבנות. לכן, ספר דברים נשמע שונה. הוא אמנם כולל תוכחות, אבל הן עטופות בתקווה. הוא מציג את המשבר, אבל גם את הדרך לצאת ממנו.

הדור שלנו שרוי בתוך גלות פנימית. לא בגלות של בבל או רומא, אלא בגלות של זהות, של ערכים, של פירוד לבבות. התמודדות עם פיגועים, מלחמות, משברים כלכליים, קיטוב חברתי – כל אלה הופכים את המסר של ספר דברים לעדכני במיוחד. בעומק דבריו של משה רבנו – כפי שמסביר הרב פינטו – יש קריאה ברורה: אל תתבלבלו מהמציאות, הכוח בידיים שלכם. התורה כבר חזתה את הכל, והציבה לנו מסלול יציאה.

משה לא דיבר אל הדור שלו – הוא דיבר אלינו. אל דור שאולי שכח את ההיסטוריה שלו, אבל עדיין כמה לאור של גאולה. ספר דברים, על פי הרב פינטו, לא נועד רק להוות סיכום של התורה, אלא לבנות מחדש את עמוד השדרה של העם היהודי לקראת הדורות שיבואו.