איכות הסביבה
התחזית המפחידה לערי החוף בישראל: "זה עלול לעלות בחיי אדם"
רצועת החוף של ישראל, הנפרשת לאורכם של כ-190 ק"מ, כוללת כ-45 ק"מ של מצוקים בקטע שבין חדרה לאשקלון. במקטעים מסוימים לאורך קו חוף רכס מצוקי הכורכר, קיימת סכנת התמוטטות מתמדת שהולכת וגוברת ככל ששינויי האקלים משפיעים הן על גובה פני הים המשתנה והן על עוצמת הסערות בו הנוגסות במצוקים.
בהתאם להחלטת ממשלה 5053 – בעניין הקמת חברה ממשלתית ייעודית להתמודדות עם התמוטטות המצוק החופי, החלה לפעול בשנת 2015 החברה הממשלתית להגנות מצוקי חוף הים התיכון אשר מהווה זרוע ביצוע של המשרד להגנת הסביבה לטיפול בהתמוטטות המצוק בחלק הימי. מטרתה העיקרית של החברה היא לתכנן, לבצע ולתחזק את הקמת ההגנות הימיות על המצוקים, ולהעניק שירותי ניהול, תיאום וייעוץ למדינה בכל הנוגע לקידום ההגנות היבשתיות, וניטור קצב נסיגת המצוק.
מאבסורד לאבסורד
כרגיל במקומותינו האבסורד הוא שהאחריות על ביצוע ההגנות היבשתיות הוטלה על הרשויות המקומיות שהתקשו עד כה לטפל בנושא מתקציבן הדל. אבל זה לא האבסורד היחיד. מנכ"ל החברה הממשלתית להגנות מצוקי חוף הים התיכון, אילן לביא, מתריע כי תקציב הפרויקטים של החברה צפוי להסתיים בשנה הבאה. אם לא תתקבל החלטת ממשלה שתאשר תקצוב חדש, שנת 2026 עלולה להפוך לשנה אבודה בעוד תהליכי הקריסה של המצוקים לא עוצרים לרגע.
מאז הקמתה, ביצעה החברה הממשלתית פרויקטים ימיים להגנת המצוק החל מהקמת גאו-טיובים (מבנים ימיים עשויים מיריעות בד שממלאים אותן בחול טבעי, במטרה להפחית את אנרגיית הגלים) לאורך חופי אשקלון, שוברי גלים בנתניה, הזנות חול וכן פעולות לאורך חופים נוספים בשיתוף רשויות מקומיות, על מנת להבטיח את בטיחות הציבור. ביוני 2024, ממשלת ישראל אישרה פה אחד את הצעת השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, להאריך את פעילותה של החברה הממשלתית בשנתיים נוספות עד יוני 2026 אבל התקציב לשנה הקרובה עדיין בסימן שאלה ולמשרד האוצר לא אצה הדרך.
כיום, אחרי שנים של ריב סמכויות וויכוחים, קיימת תמימות דעים הן בקרב משרדי הפנים והגנת הסביבה, והן מצד פורום רשויות החוף בראשותם של השר לשעבר אופיר פינס-פז וראשת המועצה האזורית עמק חפר, גלית שאול, כי נדרש גוף מרכזי אחד שיטפל הן בתכנון והן בביצוע הגנה על המצוקים, גם בצד היבשתי וגם מכיוון הים – והמתאימה מכולן היא החברה להגנות המצוקים שכבר הוכיחה את יכולותיה הגבוהות בביצוע פרויקטים להגנות ימיות ותדע לקדם גם את ההגנות היבשתיות ובלבד שתקבל מהממשלה את הסמכויות והתקציבים הנדרשים לכך.
בונים על ניסים
מנתוני החברה עולה כי מדי שנה נרשמים כ-300 אירועי קריסה בשנה ונגרעים מהמצוק כמויות של 40,000 טון כשעל רקע משבר האקלים והתחזיות לעליית מפלס הים נדרשת החברה לתת מענה מיידי לבעיה שעלולה להחריף עם השנים. שני אירועי הקריסה האחרונים נרשמו בחופי הרצליה. 7,500 קוב של חול וסלעים – כמות שהיא שוות ערך ל-600 משאיות קרסה בפתאומיות, באישון לילה, שעה שהחוף היה, למרבה המזל, ריק ממתרחצים ובנס נמנע אסון גדול. "זהו תמרור אזהרה המלמד כי נדרשת דחיפות גבוהה לטיפול ימי ויבשתי במצוק שבהרצליה" אומר לביא למעריב.
דוח כלכלי שנערך לבקשת החברה על ידי חברת הייעוץ BDO בחן את העלויות של מדיניות "שב ואל תעשה" אל מול הפוטנציאל של הקמת הגנות יבשתיות ועלות העבודות. על פי הדוח, אומדן הנזק לתשתיות מהעדר טיפול יבשתי במצוק החופי – הוא עד 2.5 מיליארד ש"ח. לעומת זאת, עבודות ההגנה היבשתיות המלאות עלותן 490 מיליון ש"ח בלבד. עלות ההגנות הימיות הנדרשות לחמש השנים הקרובות מסתכמות בעוד 360 מיליון ש"ח בתקצוב לחמש שנים.
אסור לעצור באמצע
ההגנה על המצוק בנתניה, למשל, היא פרויקט שוברי הגלים הגדול ביותר שמקודם בארץ, והוא כולל הקמה של 12 שוברי גלים מחוף סירונית דרומה עד לחוף לגון והזנת חול לצורך הרחבת רצועת החוף. הפרויקט שהחל באפריל 2021 מתפרש על פני כ-3.5 ק"מ של רצועת חוף. במסגרת שלב א', בקטע הצפוני של הפרויקט הושקעו כ-100 מיליון ש"ח, שכללו הקמת ששה שוברי גלים והזנת חול בהיקף של 200 אלף מ"ק לצורך הרחבת החופים ועתה נדרש לאשר את התקציב שיאפשר להוציא לפועל את שלב ב' ובניית שוברי הגלים הנוספים.
לביא מדגיש: "אנחנו חיים מנס לנס, ואי אפשר לסמוך על נסים. המצוקים שלנו לא מחכים וזה עלול לעלות בחיי אדם. ההתמודדות עם הקריסה היא אחריות משותפת של כולם – של הממשלה ושל הרשויות – ורק פעולה מהירה ותקציבים מתאימים יאפשרו לנו לעצור את התהליך ולהבטיח חופים בטוחים ויציבים לדורות הבאים. הפער היחיד כיום למימוש הפרויקט הלאומי לייצוב המצוק החופי הינו תקציבי. חייבים להתכנס להחלטת ממשלה בהקדם".
הוא מציין כי החברה נמצאת כעת בשלבי סיום של פרויקטים קודמים, וכי בימים אלה מגובשת תוכנית כוללת להגנה ימית ויבשתית לכל אורך רצועת המצוק – הכוללת שלבים, תקצוב ומימוש. זאת על מנת להתחיל בתכנון כבר השנה. סל הפרויקטים של שלב ב' הנמצא כיום בדיוני תקצוב מול האוצר לקראת אישור הממשלה, כולל בצד ההגנות הימיות בניית שוברי גלים נוספים גם לאורך מצוקי החוף של אשקלון והרצליה והגנות ימיות "רכות" יותר בבת ים, בית ינאי ובפארק הלאומי אשקלון.
החברה בוחנת גם פתרונות טכנולוגיים וסביבתיים כמו ריף טבעי בבנייה מלאכותית, צמחייה חופית ועשב ים לייצוב החול, ששומרים על המשאב הימי. ההגנות היבשתיות המוצעות כוללות מסלעות, רשתות, צמחיה וניקוז לאורך החופים שבתחום הרשויות השונות.
רשות הטבע והגנים החלה בסקר צומח נרחב באזורי החרמון וקו העימות, שנפגעו משמעותית במהלך המלחמה. מטרת הסקר היא להעריך את היקף הנזק ולתכנן את שיקום בית הגידול הייחודי, המהווה נכס אסטרטגי בהתמודדות ישראל עם משבר האקלים.
החרמון, הידוע כמחציתו מדבר וכאזור אקולוגי ייחודי, מהווה בית גידול לצמחים נדירים ובעלי חשיבות עליונה. בין הצמחים שנמצאו בסקר הראשוני נכללים "נפית הבשן", "עיריוני קצר" וגם "מעריב משתלשל", המעידים על עושר בוטני יוצא דופן – כך אמרו ל"מעריב" ברשות הטבע. צמחים אלו, אבות של צמחי תרבות, מכילים תכונות גנטיות חיוניות לעמידות בפני יובש, מליחות ומחלות – יכולות קריטיות להתמודדות עם השפעות ההתחממות הגלובלית.
"האזורים שנפגעו בהר דב ובבקעת אגס הם בעלי מגוון אדיר של צמחים מיוחדים", הסביר עמית דולב, אקולוג מחוז צפון ברשות הטבע והגנים, "במהלך הלחימה, פעילות צבאית אינטנסיבית, כולל תמרון כלים כבדים וחפירת עמדות, גרמה לחישוף קרקע ונזק דרמטי. כעת, כשהגישה מתאפשרת, אנו פועלים באופן שיטתי כדי להגדיר את היקף הפגיעה ולזהות את האזורים שלא נפגעו. הבנה זו תסייע לנו להחזיר את השטח למצבו הטבעי".
ד"ר אורי פרגמן ספיר, המנהל המדעי של הגן הבוטני האוניברסיטאי בגבעת רם, הדגיש את חשיבות השימור: "החרמון הוא אוצר בוטני. הצמחים כאן מספקים לנו את הגנום הדרוש לפיתוח זני תרבות עמידים בפני אתגרי האקלים העתידיים. שימורם הוא אינטרס לאומי וגלובלי".
הלחימה הותירה את חותמה על שטחי הטבע ברחבי הארץ. הנזקים חסרי התקדים נאמדים ב-340 אלף דונם של שרפות עד אוקטובר 2024, בנוסף לפגיעה בתשתיות טיילות ובתי גידול בשמורות הטבע ובגנים לאומיים.
רשות הטבע והגנים, הנאבקת בהיקף הנזקים הגדול ביותר זה 60 שנות קיומה, פועלת במקביל לשיקום ולטיפול בפסולת שהותירה הלחימה. "למרות הפגיעה, אנו אופטימיים לגבי יכולת ההשתקמות של החרמון", אומר דולב. "כמויות המשקעים הגבוהות באזור תורמות לכך. שאיפתנו היא להחזיר את הקרקע למצב טבעי ככל הניתן, ולאפשר לצומח לשגשג מחדש".
יעד אבירם, פקח אזורי בצפון הגולן, הוסיף: "במהלך הלחימה חיי אדם היו בראש סדר העדיפויות, אך דאגנו לצמצם את הפגיעה בטבע ככל האפשר. כעת, כשהכוחות פינו את השטח, אנו עוסקים בפינוי כמויות אדירות של פסולת וציוד צבאי שנותר מאחור. נמשיך לנטר את מצב החרמון ולפעול לשיקומו המלא, מתוך הבנה כי שימור הטבע הוא אבן יסוד בחוסן הלאומי והסביבתי של ישראל".
חברת נמלי ישראל החלה הבוקר (רביעי) בביצוע העבודות להריסת מיכל האמוניה שבמפרץ חיפה. תהליך הריסה היסטורי ומורכב אשר מסמן שלב חשוב נוסף בשיקום מפרץ חיפה והפיכתו למרחב נקי ובטוח לתושבים.
מדובר במיכל לא פעיל שכבר רוקן לחלוטין מאמוניה, עשוי פלדה עטופה בשכבות אלומיניום ובידוד נוסף ומוקף בשתי מעטפות בטון בעובי של כארבעים סנטימטר כל אחת במרחק של כמטר אחת מהשנייה. עבודות ההריסה יבוצעו בשלבים התחלתיים עם הריסת המעטפת החיצונית לאחריה הפנימית ובהמשך יפורק גוף המיכל עצמו.
העבודות מתבצעות על ידי הקבלן מטעם חיפה כימיקלים במימון משותף של חברת נמלי ישראל ו"חיפה כימיקלים", וזאת כחלק ממחויבות משותפת להשלמת הפירוק הסופי של המתקן ששימש במשך עשרות שנים את תעשיית הכימיקלים הישראלית. בחברת נמלי ישראל הדגישו כי "ישנה חשיבות להרוס את מיכל האמוניה, העומד ריק מזה עשר שנים, ואינו נמצא עוד בשימוש. זאת, כדי למנוע אפשרות כלשהי לשימוש במיכל לטובת אחסון של חומרים מסוכנים בעתיד".
שרת התחבורה והבטיחות בדרכים, מירי רגב, מסרה כי "מדובר בצעד חשוב נוסף בדרך להבראת מפרץ חיפה ולהפיכתו לאזור בטוח ונקי יותר. אני מברכת את חברת נמלי ישראל על המימוש המקצועי של המשימה הלאומית הזו".
מנכ"ל משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, משה בן זקן: "ההריסה של מיכל האמוניה היא חלק מתהליך רחב של התחדשות והתפתחות במפרץ חיפה. מדובר בצעד חשוב שמבטא את המחויבות שלנו לפיתוח תשתיות מודרניות שמתאימות לעתיד של האזור נמשיך לפעול יחד עם כל הגורמים כדי לקדם מרחב איכותי יותר לתושבים ולחזק את הקשר בין העיר לנמל".
מנכ"ל חברת נמלי ישראל, פינו צרויה, הוסיף "פירוק מיכל האמוניה הוא צעד חשוב למען תושבי חיפה והסביבה. חברת נמלי ישראל תמשיך לעבוד יחד עם עיריית חיפה כדי לקדם סביבה נקייה איכות חיים טובה יותר ולחזק את הפעילות הנמלית של העיר ברמה בינלאומית".
במהלך שנות ה-80 העולם המערבי עבר מהפך צרכני עם התבססות והתפשטות של רשתות שיווק גדולות וסופרמרקטים לעומת קניות במכולת השכונתית. שינוי זה בתרבות הצריכה הבליט את הצורך בהארכת חיי מדף של ירקות ופירות בכלל ועגבניות בפרט.
בתחילת שנות ה־90, כשדיברו על עגבניות, הדאגה המרכזית של חקלאים, משווקים וגם צרכנים הייתה פשוטה: לעגבנייה אין חיי מדף ארוכים. היא התרככה מהר מדי, איבדה צבע, התפרקה במשלוח ועוד. זה השתנה כשב-1991 הושקה בישראל עגבנייה מזן חדש בשם "דניאלה", שהצליחה לשלב תכונות שבעבר נראו כמעט סותרות: יציבות פיזית, חיי מדף ארוכים, עמידות לשינוע, וכל זה מבלי לוותר על תכונות של איכות הפרי.
ייחודיות ויתרונות של הזן גרמו לכך ש"דניאלה" היווה אבן דרך בעולם טיפוח העגבניות, כבש את שווקי העולם ונהיה מותג ברמה בינלאומית.
מה מיוחד ב"דניאלה"?
הפיתוח של "דניאלה" לא היה רק הישג חקלאי אלא גם פתרון ממשי לבעיה תזונתית עולמית: איך מביאים ירקות טריים, מזינים ובטוחים למרחקים ארוכים, מבלי לפגוע באיכותם או בבטיחותם?
עגבניות נחשבות למזון על. הן מקור עשיר לוויטמינים C ו-A, סיבים תזונתיים, אשלגן, חומצה פולית ונוגדי חמצון כגון ליקופן.
ליקופן: צבע אדום עם כוח רפואי
ליקופן (Lycopene) הוא פיגמנט טבעי ממשפחת הקרוטנואידים, האחראי לצבע האדום-עז של העגבנייה. אבל צבע הוא רק ההתחלה.
בשנים האחרונות הליקופן זכה לעשרות מחקרים מדעיים, שהצביעו על קשרים בין צריכתו לבין יתרונות בריאותיים מובהקים:
הפחתת סיכון למחלות לב וכלי דם – בזכות השפעתו האנטי-דלקתית ונוגדת חמצון.
הגנה מסוימת מפני סוגי סרטן – במיוחד סרטן הערמונית, הריאות והקיבה.
שיפור בריאות העור כולל הגנה מקרינת UV.
שמירה על בריאות הראייה ומניעת ניוון מקולרי בגיל מבוגר.
ככל שהעגבנייה בשלה יותר – תכולת הליקופן בה גבוהה יותר. תכולה זו משתמרת גם לאחר בישול (ואף זמינה יותר לגוף בצורתה החמה), אבל כשמדובר בשיווק ירקות טריים, האתגר הוא להביא את העגבנייה הבשלה והאיכותית כפי שהיא אל הצרכן.
חקלאות עם אחריות בריאותית
עבור "הזרע" שייצרה את זן עגבניית "דניאלה", בשיתוף עם האוניברסיטה העברית, זו לא הייתה רק הצלחה מסחרית, אלא הוכחה לכך שחדשנות חקלאית יכולה להשפיע על הבריאות הציבורית. מאז אותה הצלחה, החברה המשיכה לפתח זני ירקות עשירים בערכים תזונתיים, עמידים יותר לתנאי גידול קשים וידידותיים יותר לאדם ולסביבה.
היום, יותר מתמיד, ברור: הירקות שאנחנו אוכלים לא רק ממלאים את הצלחת, הם גם מעצבים את הבריאות שלנו. ועגבנייה אחת, שצמחה כאן בישראל, הייתה שם ברגע שבו זה התחיל להשתנות.
