התאמה למציאות המשתנה: להציל תלמידים בזמן אמת

ה-AI משפיע גם ברמת המערכת. מערכות כמו Schoolytics מנתחות נתונים רחבים ומסייעות למנהלים לזהות דפוסי נשירה לפי גיל, מגדר או רקע חברתי-כלכלי. כך ניתן לייצר מדיניות חינוכית מבוססת ראיות במקום הערכות כלליות.

המעבר ללמידה מרחוק, עם כניסת הזום לחיינו, חשף תלמידים נוספים שנעלמו מתחת לרדאר – כאלה שלא פתחו מצלמה, לא השתתפו או ניתקו קשר. ה-AI יודע לזהות "שתיקות מסוכנות" ולשלוח התרעות מדויקות למורים.

מגמה מתפתחת נוספת היא Brain Adaptive Learning – – שילוב בין נתוני EEG (גלי מוח) ל AI-כדי להבין אם תלמיד נמצא בריכוז, בעומס או במתח, ולהתאים את הלמידה בזמן אמת. בעתיד, יתכן שכל תלמיד ילמד בקצב מותאם למצבו המנטלי.

בנוסף, קיימות מערכות שמדמות שיחה רגשית אנושית, מעין מאמן חברתי רגשי מבוסס AI שיכול לשוחח עם התלמיד, לעודד ביטוי רגשי ולהפחית בדידות, במיוחד באזורים חסרי תקנים לטיפול רגשי. ישנה אפשרות גם לתכנן כיתות חכמות: לבחור הרכבי קבוצות, להמליץ על שיטות הוראה לפי פרופיל תלמידים ולשפר את הדינמיקה.

חשוב לזכור שה-AI הוא כלי והשאלה היא כיצד משתמשים בו. אין ספק שנדרש פיקוח, שקיפות וקוד אתי .מי רואה את הנתונים? מה עושים איתם? מתי מתערבים? עוד חשוב לדעת שהבינה המלאכותית לא מחליפה את הלב האנושי, אבל כשהיא פועלת איתו – היא יכולה לשנות את סיפור החיים של תלמידים רבים.

כדי שהחזון הזה יתממש לא די בטכנולוגיה. יש צורך במחויבות עמוקה של הרשויות: משרד החינוך, הרשויות המקומיות וגופי תקצוב חייבים לקחת חלק פעיל בתהליך. זה מתחיל בהכרה רשמית ב-AI ככלי חינוכי, ממשיך בהכשרה שוטפת של צוותים פדגוגיים, ונמשך בתקצוב ייעודי לפיתוח ויישום מערכות מותאמות תרבותית ורגשית לכלל המגזרים. בלי מדיניות ברורה, רגולציה תומכת והשקעה עקבית הפוטנציאל העצום של הבינה המלאכותית עלול להישאר בגדר ניסוי נקודתי בלבד, ולא להפוך לכלי מערכתי שמייצר שינוי אמיתי.

הכותב הוא מנהל תחום ממשלה, ציבורי ואקדמיה, Dell Technologies