השם יתברך תמיד אוהב אותי – וזו בדיוק הבעיה

עם אותם חומרים, מתוך אותה מציאות אפשר היה לכתוב משהו הרבה יותר קרוב לרוחה האמיתית של התרבות היהודית. למשל:

בין ספק לאמונה
בדרך המתפתלת, בעולם
אני נבוך מול שאלות,
נפחד מתהומות וסערות.
כנגדך, אלוהים, לא תמיד אני רואה צדק,
לא תמיד מבין את דרכך בעולמך.
ממשיך ללכת, עייף,
בין ספק לאמונה,
מקרטע בין כאב לתקווה.
לא מבקש הבטחות שווא
רק אל תרמה אותי שוב, אלוהי.
שלח לי מעט אמת,
שתאיר לנו את הדרך.

בעולם של מלחמות, אני שואל אותך: למה?
למה אדון השלום ?
למה דם אחים נשפך כמים לשווא
הזה כבודך, שופט כל הארץ?
הזה משפט צדקך?
האלה מאמיניך?

אני לא מושלם.
טועה ושוב, שוגה
מבקש סליחה.
מנסה להיות טוב – נופל, מועד, וקם.
לוקח אחריות, לא מאשים.
יש ימים שקשה לי להאמין שאתה שומע,
שאתה מבין.
ובכל זאת, אני ממשיך
ללכת בדרך להיטיב,
לסלול את משעול תיקונו של עולם.
קשה לי לאהוב בימי שנאה,
בייחוד את הזולת, השונה ממני. ואויב לי
אבל אני
צלמך בו ובי, ובנפשו של כל אדם.
לא יודע אם יהיה רק טוב,
אבל משתדל בכל מאודי:
להקשיב, לשאול, לחשוב מחדש,
להשתנות.
למצוא עוד מהולכי הדרכים האלה,
לגלות משמעות,
לעשות שונא לאוהב,
לכתת חרבות.
ממשיך ללכת, עייף,
בין ספק לאמונה,
זקוף בין כאב לתקווה.
לא מבקש הבטחות שווא
רק שלח לי מעט אמת,
שתאיר לנו את הדרך.

אולי אי אפשר לרקוד את זה עם כוכבים, ולהקפיץ רחבות. אבל אפשר אולי להגיע איתו ללבבות – ולתקן. מישהו מוכן להלחין?