השותפות השבורה: האם מי שלא מתגייס ראוי להשפיע על גורל המדינה?

אחרי שנה וחצי של לחימה, ובזמן שבכנסת הולך ומתרקם חוק יצירתי שימשיך לפטור מגיוס את החברה החרדית, יש לנו הזדמנות מצוינת לשאול את עצמנו איך נראית הדמוקרטיה שלנו, והאם לגיטימי לומר שאם אדם אינו שותף בהגנה על המדינה, הוא אינו יכול להיות שותף בקבלת ההחלטות שלה? אלה שאלות שחוזרות ועולות בשנים האחרונות. האם שר שילדיו אינם משרתים בצה״ל יכול לשלוח ילדים של אחרים לשדה הקרב? האם מי שלא מכיר במדינת ישראל יכול בכלל לכהן בה כשר?

חז״ל התייחסו בחומרה רבה למי שאינו משתתף בצרת הציבור, עד כדי כך שהתלמוד במסכת תענית דורש ״שבזמן שהציבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי״, וקובע שמי שלא עושה כך חייב במיתה. את הדוגמה למנהיגות כזו מקבל התלמוד ממשה, שבזמן מלחמת עמלק אינו מתיישב בנוחות על ״כר או כסת״, אלא מצטער עם בני ישראל שנמצאים במצב מלחמה.

בסוף שנות ה־80 הציג הרב חיים דוד הלוי את תפיסת עולמו ביחס לדרכה של תורה מול צורת שלטון דמוקרטית, בכנס שנערך בנושא. אחרי שהסביר את ההלכה שלא מנעה זכויות ממי שלא שילם מיסים, הוא ביקש לתרגם את הדברים למציאות של מדינת ישראל המודרנית: ״במסגרת חיים מדיניים ודאי שאין כלל זה תופס, וזכות הבחירה אינה נמדדת לפי תשלום המיסים, אלא לפי ערך עליון ביותר, חובת גיוס כל אזרחי המדינה לצבא. ואין ספק שמחוב זה אין איש פטור, כעשיר כעני, ודין הוא שכל המקריב חייו למען ביטחון המדינה תהיה לו הזכות לקבוע את אורח חייה, גורלה ועתידה״.

בין מדינה ובין אזרחיה יש ברית לא כתובה של זכויות וחובות, ברית שבמשך שנים ארוכות נמנענו מלדון בה ואפשרנו לה להתנהל על מי מנוחות של ״הסטטוס קוו הקדוש״.

אולי דווקא עכשיו יש לנו הזדמנות לפתוח מחדש את הדיון ולהניח מחדש את דברי הרב הלוי: במדינה נדרשות שותפות והשתתפות. וכשצד אחד מבקש רק לקבל ולא לתת, זכותה ואולי חובתה של מדינה לומר ״עד כאן״, ולא לשלול רק הטבות כהנחה למעונות או קבלה לאקדמיה, אלא גם את הזכות להשפיע ולשבת סביב שולחן מקבלי ההחלטות.

נשיא ארצות הברית ג׳ון קנדי טבע את הביטוי "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות עבורך, שאל מה אתה יכול לעשות עבור מדינתך", ואולי בעקבותיו אנחנו יכולים להתחיל לשאול: מה המדינה יכולה לעשות למי שאינו מוכן לעשות עבורה? 

הכותב הוא עורך תוכן בארגון "יסודות – חינוך, תורה ודמוקרטיה"