השופטים לא חלוקים: השירות הוא ציבורי – לא פוליטי

מהצד האחד, סולברג מכנה קרבה רעיונית-מקצועית בין הנציב לראש הממשלה "כשרה למהדרין", אך מבדיל אותה מזיקה פוליטית אסורה, שממנה הוא מזהיר באומרו כי היא עלולה "לחבל בתפקודה של הממשלה ולכן גם במימוש יעדיה הלגיטימיים". אף שהוא מסתייג מהפרשנות המרחיבה של עמית וברק-ארז באשר ללשון החוק, גם בגישתו יש להבטיח שמינויים ייעשו משיקולים ענייניים בלבד, תוך התרחקות מזיקה פוליטית ישירה בין הדרג הנבחר לפקידות. יתרה מכך, גם הוא אינו מקל ראש בתפקידי שמירת הסף של הנציב, ואף מזכיר את מינויו הבעייתי של עו"ד כחלון כממלא מקום זמני.

נראה בבירור כי גם סולברג לא היה מקבל הצעות מרחיקות לכת כמו ביטול ועדות המינויים או הכפפת כלל המינויים הבכירים בשירות הציבורי לשיקול דעתה הבלעדי של הממשלה. הוא אף כותב במפורש כי גם "משרת אמון" איננה "מילת קסם", וכי זיקה פוליטית של פקידים עלולה לפגוע קשות בתפקוד הממשלה וביכולת לממש את יעדיה.

על אף חילוקי הדעות המשפטיים, ברור כי הפער בין השופטים איננו נוגע לערכים הבסיסיים של שלטון החוק. לשניהם ברור כי השירות הציבורי שייך לציבור, לא לממשלה. לא כל פטור ממכרז פירושו מינוי חופשי, ולא כל עמדה ניהולית בכירה היא קלף פוליטי.

דווקא מתוך ההסכמה הזו ניתן לגבש שיח מדיניות חדש, מתון ואחראי, שיכיר בכך שמקצועיות איננה מכשול למשילות אפקטיבית – אלא תנאי לה. נציב שירות המדינה אינו שם קוד ל"מקורב מטעם", אלא תפקיד מקצועי עם היבטי שמירת סף מהותיים, הנמצא בתווך שבין הדרג הפוליטי לבין הפקידות המקצועית.