השואה והשבעה באוקטובר נפגשו בתודעה שלנו – אבל אין להשוות ביניהם

בפסח האחרון עמדתי על שפת הדנובה, מול אנדרטה של נעליים: קטנות, גדולות, נשיות, גבריות, של ילדים, של תינוקות. כולן מברזל, אבל מלאות חיים. הן נשארו שם, שקטות, על הרציף.

בדיוק כפי שנשארו אז, אחרי שציוו על בעליהן לחלוץ אותן – רגע לפני שירו בהם והשליכו אותם אל המים. אבל אז, בתוך השתיקה הקדושה הזאת, שמתי לב למשהו צורם: סרטים צהובים, מדבקות פוליטיות, סיסמאות. פתאום, הזיכרון הפך לכרזת מחאה. השקט הפך במה למשהו אחר. כאבתי.

השואה הייתה ניסיון שיטתי להשמיד את העם היהודי כולו. אידיאולוגיה נאצית, מנגנוני מדינה, מחנות השמדה, רכבות מוות, גטאות – מכונת רצח קרה, אדישה, שיטתית. אז לא הייתה לנו מדינה, לא היה צבא, לא היה מי שיגן עלינו.

בשבעה באוקטובר 2023 פרץ חמאס את הגבול ופשט על יישובי עוטף עזה. מעל 1,200 בני אדם נרצחו באכזריות שקשה לדמיין אותה, מאות נחטפו, בתים הפכו לתאי הוצאה להורג. הרוע – שוב, חסר פנים ונטול חמלה – פרץ מבעד לגדר.

האם זו אותה זוועה? לא. אין כאן תעשיית מוות כלל־אירופית או אידיאולוגיה עולמית. ובישראל יש צבא, יש מדינה ויש תקווה. אי אפשר להשוות ואסור להשוות. אבל קיים דמיון כואב ומצמרר: שוב יהודים נרצחים רק בגלל שהם יהודים. שוב חירותם, כבודם וחייהם של בני אדם נמחקים באכזריות. ושוב, תחושת חוסר האונים מחלחלת.

מדינת ישראל הוקמה כדי להבטיח שלעולם לא נהיה שוב חסרי אונים. כדי שלא נצטרך לעמוד עוד על שפת נהר ולחכות לקליע. אבל ביום ההוא, שבעה באוקטובר, הרגשנו שעמדנו שם שוב. דווקא אז, המערכת כשלה. הבטחות נשכחו, ערכים נשחקו. הכאב שלי הוא מהפער.

הפער שבין החלום וההבטחה של ישראל, ובין ההתפרקות מבפנים. כי השאלה הכואבת איננה רק מה עשו לנו – אלא מה לא עשינו זה לזה. ומה נותר? לממש את האחריות. ולא לקדש את ההשוואה, אלא את האנושיות. לא להניח שהזיכרון יהיה ברירת מחדל, אלא לבחור בו, בכל פעם מחדש.

אנדרטאות כמו זו שעל שפת הדנובה אינן מיועדות לייצור השוואות, אלא להתריע. להזהיר מפני מה שעלול לקרות אם מפקירים את הערכים, אם האדישות משתלטת והשקר לובש צורה אנושית. הזיכרון מחייב אותנו לא רק להישבע "לעולם לא עוד", אלא לפעול, מדי יום, כדי שמילים אלה לא יהפכו לסיסמה ריקה. היום, דווקא כשיש לנו מדינה, השאלה היא אם נדע לשמור לא רק על הגבולות, אלא גם על הנשמה.