הרגע שהוחמץ: כשבית המשפט התנתק מהלב

יחד עם זאת, ניסיון חיים שיפוטי מלמד כי הדרך לשמירה על הסדר אינה טכנית בלבד, אלא גם אנושית. אני כותב זאת כמי ששימש אב בית דין בתיקי פשעים חמורים במשך שנים רבות וחווה הפרעות לא מעטות מצד בני משפחות הנאשמים והנפגעים. אך דווקא בשל כך – חובה להכיר את הכאב האנושי ולדעת להיערך אליו מראש, בפרט כאשר מדובר במשפחות שכולות והורי חטופים הבאים לדיון נפיץ כל כך, הטעון עד עומק הלב.

לא זו אף זו, זה אינו מקרה ראשון. כבר בעתירה שעסקה בתנאי מחבלי הנוח'בה נכחו משפחות כואבות שהתפרצו ללא יכולת שליטה על כאבן, והיו סימנים ברורים לכך שתגובות רגשיות גם הפעם הן בלתי נמנעות. ניתן וצריך היה להיערך אחרת: למשל, לתגבר את האולם בבנות משמר רגישות ומוכשרות, שתיגשנה אל הפורצים בבכי ובכאב – תרככנה, תרגענה, תושיטנה יד, כוס מים, אולי אפילו חיבוק. כך מנהלים כאב אנושי – לא בכוח, אלא באחריות. לא בהוצאה המונית, אלא בנוכחות מכילה.

כאשר בית המשפט העליון, שיא המערכת, בוחר בתגובה שנחווית כקרה ונוקשה למול כאב כה עמוק, הוא לא רק מחמיץ רגע של חמלה – הוא מחולל פגיעה אמיתית באמון הציבור ובדמותו הערכית. ולא מדובר רק ברגע. כאשר כל ההורים השכולים שהגיעו לדיון מוצאים מן האולם, התחושה היא של ענישה קולקטיבית קשה, חסרת הבחנה ורגישות.

במציאות הנפיצה כל כך שבה ישראל מצויה כיום על רקע מלחמה, חטופים ואבל לאומי, נדרשת התנהלות אחרת של הנהגה שיפוטית. לא רק שיקול דעת משפטי, אלא גם לב ובעיקר פתוח, אוזן קשובה, ונוכחות מוסרית. הגבוה באמת – הוא היודע להישאר יושב גם כשקשה, ולהפגין סמכות לא בכעס אלא באכפתיות. כך יש לנהוג.

הכותב כיהן במשך 33 שנים כשופט, מהן כשופט בכיר בבית המשפט המחוזי בירושלים וכסגן הנשיא