הרבש"צים פותחים הכל: "עובדים יותר קשה משעבדנו לפני המלחמה"

אירועי השבעה באוקטובר, הכוח הראשוני שיצא לבלום את מתקפת חמאס בעוטף עזה וניהל את הקרבות מול המחבלים הרבים היה כוח כיתות הכוננות היישוביות. כוח זה מתורגל לפעול במצבי חירום, אלא שמקרה קיצוני שכזה איש לא העלה בדעתו. רבים מחברי כיתות הכוננות נפלו בקרבות ההרואיים, כשהגנו בגופם על התושבים והצילו חיים רבים עד להגעתם של כוחות צה"ל לשטח.

מאז אותו הלם, כיתות הכוננות ביישובים הסמוכים לגבול בדרום ובצפון השתדרגו, התעצמו והתרגלו לשגרת המלחמה. עם חידוש הלחימה בעזה בימים האחרונים, כיתות הכוננות העלו את דריכותן והן נערכות למערכה אפשרית נוספת.

תחושה של טלטלה

"במשך 15 שנים אני רבש"ץ, אז אני מכיר את כל המורכבויות בקהילה, הן בפן הביטחוני והן בפן החברתי", אומר משה קפלן, רבש"ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי) קיבוץ מפלסים שבעוטף, קיבוץ שגם עליו הסתערו עשרות מחבלים בשבת השחורה ונתקלו בכיתת הכוננות. ארבעה מאנשי הקיבוץ נרצחו באותו יום.

"יש פער משמעותי בין מה שהיינו לפני השבעה באוקטובר לבין מה שאנחנו עכשיו", טוען קפלן. "בכל תחום שתיגע בו השתפרנו מאוד. זה לא אומר שהגענו למנוחה ולנחלה, יש לנו עוד דרך לעשות כדי להיות טובים יותר, אבל השתפרנו באמצעים ובמיומנויות שיש לנו. השבעה באוקטובר היה בית ספר שלימד אותנו, לצערנו בתשלום גבוה מאוד, הרבה יותר ממה שלמדנו עד אז ככיתת כוננות".

"זו הייתה סטירה מצלצלת, שחידדה אותנו הרבה יותר. אנחנו מתאמנים יותר, משפרים את עצמנו בתוכנית ההגנה של הקיבוץ, מחדדים את מערכות ההקפצה שלנו. אנחנו במקום אחר מזה שהיינו בו ומוכנים למצב הביטחוני הנוכחי. עשינו הרבה טעויות בשבעה באוקטובר. היה לנו מזל, בשונה מכפר עזה, נחל עוז וכל הקיבוצים שספגו אובדן כבד. ההתמודדות עם עשרות מחבלים במפלסים בשלוש נקודות חדירה שונות, בזמנים שונים, הייתה אתגר קשה. עכשיו יש לנו אתגרים חדשים".

במה שונה האתגר הנוכחי ממה שהיה בעבר?
"באוגוסט האחרון, כשקהילת מפלסים חזרה ממקומות הפינוי לקיבוץ, עדיין רעשי המלחמה המשיכו, עד הפסקת האש" הודה. "לקהילה היה קושי להסתגל למצב הזה, במיוחד למי שלא נכחו בקיבוץ במשך כל התקופה הזו. גם אני, במשפחתי, חוויתי קושי נפשי בהתמודדות עם כל רעש. זה לא משהו שאפשר להתגבר עליו ב'זבנג וגמרנו' ובאמירה שהכל בסדר, אבל תמיד אמרתי לקהילה שלנו שכל עוד יש רעש בצד השני אנחנו צריכים להיות יותר רגועים".

הוסיף "נכון שרעשי המלחמה פוגעים בתחושת הביטחון של התושבים, אבל ברמה הביטחונית, כל עוד הצבא מתמרן בצד השני וכל עוד הוא חזק בכמה קווים, זה מרגיע יותר. אבל האמירה שלי לא מספיקה, כי לפעמים הקושי של בן או בת קהילה מסוימים גדול יותר מהיכולת שלהם להתמודד. אני, כאיש הקשר של הקהילה לצבא, יודע להגיד שכאשר כולם נכנסים למצב שקט, כולל כוחות הצבא שנמצאים מחוץ למעגל האבטחה של הקיבוץ, זה מדאיג אותי. אני מעדיף את רעשי המלחמה, ככה אני יודע שגורם ההרתעה פועל".

"כל העניין של מעבר מהפסקת אש, שחרור חטופים ושקט יחסי לחידוש הלחימה, יוצר תחושה של טלטלה", מודה אליה בן שימול, רבש"ץ קיבוץ כרם שלום שבמועצה האזורית אשכול, שם ניהלו כיתת הכוננות ולוחמי סיירת הנח"ל קרב מול המחבלים והצליחו למנוע את כניסתם לקיבוץ. שניים מחברי כיתת הכוננות ושלושה חיילים נהרגו בקרב הזה.

"הצבא צריך לעשות את עבודתו, והתושבים צריכים לעשות את עבודתם ולחיות כהתיישבות", מבהיר בן שימול. "בתוך ההתיישבות יש גם כיתת כוננות, שהיא הזרוע ההגנתית. בשבעה באוקטובר התחדדה ההבנה של חשיבות הזרוע הזאת. אנחנו מתאימים את עצמנו לאתגרים ביישוב, ולא מדובר רק באתגרי פחד – כלומר, בהחזרת תחושת הביטחון לתושבים – אלא גם באתגר של כסף ומחשבה כדי לספק מרחב פרטי שהתושבים יוכלו להתגונן בו במקרה של מלחמה".

אתה מתרשם שהתושבים חשים עכשיו בטוחים?
"זה ייקח זמן. לאט־לאט אנחנו נחזיר להם את הביטחון בעשייה" אמר. "המצב היום פי כמה יותר טוב מהמצב שהיינו בו בשבעה באוקטובר מבחינת כיתת הכוננות – בציוד, בהיערכות ובכוח אדם. אבל האזרחים עצמם דואגים ממה שיהיה פה בעוד חמש או עשר שנים".

זו מציאות מאתגרת, שאנחנו צריכים להתמודד איתה תוך שמירה על ערנות ושיפור" מבהיר בן שימול. "בחודשים האחרונים התחלנו בתהליך קהילתי של החזרת התושבים לבתים והכשרנו את השטח לכך. לקראת פסח יותר ויותר משפחות צפויות לחזור. את סוגיית האמון של התושבים ייקח שנים לשקם, אבל אנחנו הבסיס לכך. היה פה אירוע קשה בשבעה באוקטובר, אבל למרות שלמחבלים היה יתרון בהפתעה ובכמות הכוחות שלהם, הצלחנו להגן על הקיבוץ. לחמנו יחד, באחדות, ואותה אחדות תמנע בעיניי את האסון הבא, קרוב או רחוק".

מוכנים לכל תרחיש

תחילת המלחמה בשבעה באוקטובר עוררה חשש כבד מחדירת מחבלים גם מגבול הצפון ליישובים הסמוכים לגדר. לבסוף, כידוע, הזירה הזו בערה מירי טילים ורקטות מלבנון, שפגעו קשות ביישובי קו העימות וגרמו שריפות רבות ונזקים כבדים. חברי כיתות הכוננות נאלצו לתפקד גם כאנשי כיבוי אש לעת מצוא.

"בתחילת המלחמה היינו בדריכות לפשיטת מחבלים. היה ברור לנו שזה יקרה, וכשזה לא קרה, הופתענו", אומר שמעון בן גידה, המשמש זה 20 שנה רבש"ץ קיבוץ מנרה שבגליל העליון. "השינוי המשמעותי שחל אצלנו מאז הוא בעיקר בציוד. אם בתחילת המלחמה היו לנו אפוד משנות ה־80, קסדה ישנה וקצת נשק, עכשיו השתדרגנו לציוד משוכלל".

עם מה אתם צריכים להתמודד עכשיו, אחרי שהפסקת האש בצפון נכנסה לתוקף?
"קודם כל, אנחנו צריכים לאבטח את היישוב ואת עצמנו" פתח. "כרגע, היישוב עוד לא חזר לשגרה. רוב התושבים עדיין מפונים, ויש לפחות 80 בתים שלא ראויים למגורים ועוד 50 בתים על סף פירוק. ייקח לפחות שנתיים לשקם פיזית את הקיבוץ, והאתגר שלנו עכשיו הוא לוודא שהתושבים שחוזרים בכל זאת – יוכלו לחזור בבטחה. נכון שיש לנו ציוד, אבל מבחינת ביטחון זה עדיין בעייתי, כי אנחנו מאוד קרובים לגבול. אנחנו עובדים יותר קשה מכפי שעבדנו לפני המלחמה, ערניים יותר ודרוכים יותר לכל התראה".

מה תחושותיך בעניין החזרה ללחימה בעזה?
"זה מצב לא פשוט אבל אנחנו מוכנים לכל תרחיש ומגיבים בהתאם. חשוב לנו שהתושבים יסמכו עלינו, וחשוב לציין שאנחנו לא לבד פה, אלא שהצבא הוא חלק מהמערך הזה".