דעות
הקשיבי לליבך: המבוגרת האחראית שאנחנו זקוקים לה במערכת המשפט
Published
10 חודשים agoon
רבים במקומותינו מייחלים למבוגר האחראי במערכת המשפט, שיקבל על עצמו את משימת בניית הגשר אל שתי הרשויות האחרות. כל מי שישראל יקרה לו מבין שהעימות המתמשך בין הרשויות מערער את אמון הציבור בכולן. במקום להשתתף בריקוד הטנגו המסוכן, המתבצע בימים אלו לאורך הקווים האדומים המפרידים בינינו לבין משבר חוקתי, הגיע הזמן שהשופטים והפוליטיקאים ישבו ביחד להקשיב אלו לאלו.
תקופה ארוכה האמנתי שהמחוללת הטבעית של השיח הזה היא דפנה ברק-ארז. הסיבה לכך היא אי אילו פסיקות עבר שבהן חרגה מן הקו המצופה ממנה. כאן המקום לציין שבעוד השופטים המכונים שמרניים פוסקים איש-איש לפי מצפונו ולפי העניין, הרי פסיקתם של חבריה של ברק-ארז בנושאים בעלי נגיעה ציבורית מתיישרת כמעט תמיד עם קו הקבוצה, למעט ברק-ארז, שמרשה לעצמה, לעיתים רחוקות אומנם, חופש עמדה.
בימים אלה בלטה ברק-ארז, לטוב ולרע, בשלושה פסקי דין מכוננים, השונים זה מזה באופיים ובמסר שלהם. באחד מהם מיצבה את עצמה מחדש כשופטת מקצועית משכמה ומעלה, אבל בשניים האחרים הציבה סימן שאלה בכל הנוגע ליכולתה להמשיך ולהתעלות מעל דין התנועה, כשהעדיפה את שייכותה השבטית-פוליטית על פני מחויבותה לשלטון החוק ולעקרונות השיפוט המקובלים.
אם שיטת הסניוריטי תשרוד ונעם סולברג יהיה הנשיא הבא של בית המשפט העליון, תחליף אותו בעוד כשמונה שנים דפנה ברק-ארז. צריך לקוות שעד אז תתעשת ברק-ארז ותפעל לרסן את נשיאה יצחק עמית, בעל האג'נדה הבעייתית, כדי שבכניסתה לתפקיד הנשיאה יקדם את פניה בית משפט מקצועי, מאוזן, הנהנה מאמון הציבור והחי בתלת-קיום בכבוד עם הממשלה והכנסת.
ולעניין הצל"ש והצל"גים. בעניין פרשת הילדה סופיה, תינוקת המריבה שבית המשפט החליט להותירה בידי האישה שבה הושתל העובר בטעות והרתה את סופיה ובידי בעלה שגידלו אותה – ולא בידי הוריה. במשפט זה הייתה ברק-ארז היחידה שצעדה ברגל הנכונה והעדיפה להחליט החלטה הגיונית, גם אם היא מרה כלענה לזוג המגדל.
אבל דעתה נותרה במיעוט, וסופיה לא הושבה להוריה. אני מאחל לשופטי הרוב בריאות ואורך ימים, כך שמי מהם אולי ייתקל ברבות הימים בסופיה הבוגרת שתשאל: מי נתן לכם את הזכות, כשהייתי בת שנתיים ולא הבנתי דבר, למנוע ממני לחבור להוריי? ועוד העזתם להיאחז בטובתי כביכול כנימוק להפריד ביני לבין יוצריי.
בניגוד לדעת הרוב, שהקישה מחוק הפונדקאות הלא רלוונטי, נצמדה ברק-ארז להיגיון ולשכל הישר. ברק-ארז בחנה את מטרת שני הזוגות בבואם לבצע הפריה מלאכותית: הרצון להביא לעולם ילד בעל זיקה גנטית אליהם. להוריה של סופיה אין שמץ אשמה בתקלה, ולכן אין הצדקה שבגלל הטעות בבית החולים ייגזל מהם התינוק שהוא בשר מבשרם.
מנגד, לדאבון הלב, אין בכוחו של בית המשפט לאפשר לבני הזוג שקיבלו את סופיה בטעות, לממש את מטרתם לקבל תינוק בעל זיקה גנטית אליהם. לכן, רק ההורים הביולוגיים יכולים להגשים את מטרת הטיפול ויש להשיב להם את בתם שאבדה, תוך הבטחת הקשר עם המשפחה שהביאה אותה לעולם וגידלה אותה באהבה ובמסירות אין קץ.
בבית המשפט של שמעון אגרנט ומשה לנדוי הייתה דעת המיעוט של ברק-ארז מהווה נדבך בקידומה להיות מועמדת טבעית לנשיאות בית המשפט העליון, לא רק בשל הסניוריטי, אלא גם מטעמי איכות. אלא שהפוליטיזציה שהמהפכה של אהרן ברק החדירה למערכת, גרמה לשיקולים המשפטיים לאבד את הבלעדיות והעליונות שהייתה להם בבית המשפט העליון.
וכך אפילו ברק-ארז חצתה את הרוביקון והצטרפה לפסק הדין המופרך משפטית בנוגע לדרך בחירתו של נציב שירות המדינה, ולפסק הדין המאולץ והמלאכותי בעתירה לפסילת פיטורי ראש השב"כ, אף שבוטלו, תוך שבירת העיקרון שעל פיו בית המשפט אינו פוסק בעניינים תאורטיים שאינם לצורך הכרעה בעתירה המונחת לפניו.
בהתייצבותה לצד עמית, עשתה ברק-ארז בחירה מכוננת: בין שבועת היפוקרטס המשפטית (המדומיינת) לשמור על עקרונות שלטון החוק, לבין נטיותיה השיוכיות. היא העדיפה את האחרונות, גם במחיר קעקוע נוסף של אמון הציבור במערכת המשפט. אהרן ברק שאף למלוא הארץ משפט, עמית, תלמידו שלוח הרסן, הרחיב את היריעה בצורה דרמטית למלוא הארץ חקיקה שיפוטית. ברק-ארז הראויה הצטרפה לדאבון הלב להכרעת הדין שלו על נימוקיה המופרכים.
לו אני ברק-ארז, ומחליט להתיישר עם הפסיקה חרף מופרכותה המשפטית, משיקולים אלה או אחרים – הייתי מוצא דרך לומר זאת במפורש וללא כחל וסרק. משהו בסגנון: קיימות הכרעות ערכיות מכוננות, החשובות לי יותר מהאינטגריטי המשפטי שלי. זה עדיף על נימוקים מופרכים שלו תלמיד של ברק-ארז היה כותב אותם בבחינה, היא הייתה מעניקה לו ציון נכשל.
למען הסרת כל ספק, מובן שבשום תנאי איני מצדיק הכרעה משפטית בניגוד לחוק בלא אסמכתה מפורשת בחוק אחר המאפשרת אותה. התעלמות מחוקים משמיטה את הקרקע מתחת לרגלי הרשות השופטת ומקריסה את האמון בה.
מה קרה ב-1977?
כבר נאמר כאן שהאחריות על היווצרות הסיטואציה שבה אנו מצויים היא בראש וראשונה של אהרן ברק. העילוי המשפטי, עתיר הכוונות הטובות, שהניסיון המגושם שלו לממשן החדיר למערכת המשפט את כל תחלואי הפוליטיקה, שזיהמו אותה ודרדרו את אמון הציבור בפסיקותיה.
ברק אמר פעם בהקשר של שימוש בכוונת המחוקק כמרכיב פרשנותי: אני מעדיף לעסוק באנליזה של החוק מאשר בפסיכואנליזה של המחוקק. אבל כשמדובר בחקיקה שיפוטית, פסיכואנליזה של השופט היא דווקא מאוד רלוונטית. האם אהרן ברק הונע לעבר המהפכה המשפטית כדי לכפר על תרומתו למהפך של 1977, שסיים את עידן ההגמוניה הבלעדית של האחוס"לים (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים) בממשלה?
יש להניח שברק, אז היועץ המשפטי לממשלה, ידע היטב שחשבון הדולרים הבלתי חוקי של לאה ויצחק רבין לא נתגלה לדן מרגלית תוך כדי שיטוט אקראי בחוצות וושינגטון. ברק אולי אפילו ידע שהסיפור הזה הוצע לאורי אבנרי, עורך "העולם הזה", אשר מטעמים אידיאליסטיים סירב לקבלו. "העולם הזה" ויתר על סקופ ענק, שהיה מוכר עשרות אלפי גיליונות, כי חשש שהסיפור יפיל את ממשלת רבין.
אבנרי, איש עם אינטגריטי, לא היה מוכן לשרת מה שזיהה כקנוניה של אנשי פרס להפלת רבין. הוא העדיף את מה שראה כטובת המדינה לא רק על פני השיקול הכלכלי, אלא גם על פני מחויבתו המקצועית לחשיפת האמת, המוניטין שלו כחושף שחיתות, והמוניטין של העיתון כספק הבלעדי של סקופים המרעידים את אמות הסיפים.
ניתן להניח שברק היה מודע היטב לזהות הגורם שמסר למרגלית את החומרים המפלילים ומה היו מניעיו. אבל לדבר אחד לא ציפה: שהקורבן והמחולל ימצאו את עצמם חולקים את ספסלי האופוזיציה, והפורשים של חרות יגיעו לשלטון בראשות "המוקיון הפשיסטי", כהגדרת בן-גוריון בזמנו – מנחם בגין, ששנים הוצג לציבור בקמפיין שוטף מוחות כמי שיוביל את ישראל למלחמה ודאית ומיידית.
כמו רבים אחרים המפיצים קמפיינים של הפחדה, גם העסקנים הבולשביקים בנשמתם של מפא"י כבר האמינו בשלב מסוים בשקרים של עצמם, שעליהם חזרו בתשע מערכות בחירות. עד כי מזכיר ההסתדרות המיתולוגי יצחק בן-אהרון הציע בטלוויזיה בליל הבחירות שלא לכבד את דין הבוחר. יש להניח שברבים בחוגי השמאל שבהם ברק היה בן בית, הוא היה כתובת להאשמה, כי הדחת רבין גרמה לאסון המהפך.
האם הפסיכואנליזה של ברק בואך ההפיכה המשפטית מלמדת על רצון מודע או תת-מודע לתקן את מה שאליבא דסביבתו הוא עולל לעם ישראל ב-1977? זו שאלה שתיוותר ללא מענה, אלא אם ברק יפתיע את עם ישראל בספר שיתעלה על יתר ספריו הרבים. זה הספר שבו יחלוק את גרסת האמת על 1977 ועל יחסיו עם מנחם בגין בקמפ דיוויד, והכי חשוב, חשבון הנפש האמיתי של המהפכה המשפטית. זה עשוי להיות הספר הכי חשוב והכי מעניין שנכתב אי פעם במדינת ישראל.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]
You may like
דעות
בגלל התנהלות הממשלה: הפלסטינים מקבלים פרס על ה-7 באוקטובר
Published
8 חודשים agoon
אוגוסט 1, 2025
כאשר משה ירד מהר סיני, אוחז בלוחות הברית, הוא הבחין כי בני עמו, ישראל, חוגגים סביב עגל הזהב. הו לא, הוא אמר וניפץ את לוחות הברית. העם לא ראוי לקבל אותם, אמר לעצמו.
לנתניהו אין כבר הרבה מה לשבור. השבוע נפלה גם ההסברה. האמת, סוג של עגל זהב שישראלים החלו לפתע לסגוד לו, מטפחים איזו אמונה מוטעית כי הוא יביא לחייהם, לחיינו, מזור ותקווה. אז לא, האמת היא בלוחות הברית, האמת היא המדיניות שנקטה ישראל ונוקטת – ואת המדיניות הזאת עגל הזהב אכן לא יכול להציל.
אני מאמין גדול בהסברה, או בהגדרה היותר נכונה – ״דיפלומטיה ציבורית״. מדוע יותר נכונה? כי היא משייכת אותה לעולם הדיפלומטיה, ומבליטה היבט יחסית חדש ושונה של העולם הזה: ניהול ענייני הדיפלומטיה בגלוי, בשקיפות וכלפי קהלים גדולים, עמים שלמים או קבוצות וקהילות, שלפעמים אפילו חוצות גבולות גיאוגרפיים ולאומיים. כך פועלות הרשתות החברתיות בימינו.
האמריקאים היו הראשונים להפוך את הדיפלומטיה הציבורית למכשיר במדיניות החוץ שלהם, כאשר הם מחזקים אותה הן בכלים ובמכשירים להשפעה ולשכנוע, והן במחקרי עומק, שתפקידם לבחון את ההשפעה, לתעד אותה ולייעל אותה.
הדיפלומטיה הציבורית זינקה קדימה לבמה הראשית אחרי מלחמת העולם השנייה בקרב שהתחולל בין שתי מעצמות־העל ארה״ב ורוסיה על ההשפעה בעולם שלאחר המלחמה. היא שקעה מיד לאחר נפילת חומת ברלין בסוף שנות ה־80, במה שנטו לכנות בטעות ״סוף ההיסטוריה״, אבל חזרה ובגדול כאשר מגדלי התאומים קרסו ב־11 בספטמבר והעולם נכנס לסחרור, למלחמת הציוויליזציות, ושוב נזקק לדיפלומטיה הציבורית, לשכנע ולהשפיע.
ההיסטוריה הישראלית שזורה אף היא בדיפלומטיה ציבורית. בראשית ימי המדינה ובפרקים אחרים, כמו אחרי 67' ובמידת מה אחרי 73', נהנינו מדעת קהל חיובית ומאהדה גדולה, אבל צריך להודות כי בהדרגה איבדנו את האשראי הבינלאומי שלנו. השליטה הממושכת ב״שטחים״, הסרבנות הקבועה לכל הסדר מדיני, ולבסוף המאבק הפומבי והציבורי על הדמוקרטיה הישראלית – שחקו את מעמדנו בקהילה הבינלאומית והקשו עלינו.
ואז הגיע 7 באוקטובר, זה היה רגע איום בהיסטוריה של ישראל, של העם היהודי – והעולם נדהם. ישראל יצאה למערכה גדולה, מוצדקת ולגיטימית, והכתה באויביה מכל עבר. המערכה הזאת התקבלה היטב, וישראל נהנתה מתמיכה ומגיבוי, אבל אחרי 20 חודשי לחימה היא קרסה לחלוטין. מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים, בימים האחרונים, הוא מפולת במעמדה הבינלאומי של ישראל, של מוסדותיה, וכפי שראינו – גם של אזרחיה, אלה החיים בה ואלה הנושאים את שמה ברחבי העולם.
במשך שנים הצליחה ישראל להדוף את קמפיין ה־BDS. הפלסטינים ניסו לשווא להדביק לנו את החטוטרת של גזענות, של נישול ושל טיהור אתני, ויכולנו להם. לא לבד אומנם. מדינות, ארגונים בינלאומיים, ידידי ישראל וכמובן קהילות יהודיות חברו יחד כדי להסיר מישראל כתמים אלה ולהרחיק ממנה את האיומים השונים – עכשיו הם מתממשים לנגד עינינו.
רק בכוח?
בצר להם, פנו הישראלים להסברה, לדיפלומטיה הציבורית הישראלית. אם, הם אומרים, אם רק ההסברה הייתה פעילה, אם היו לנו מסבירים טובים ותקציב ראוי, הכל היה אחרת. אני מאמין גדול בהסברה, עסקתי בכך, כתבתי וחקרתי. אבל המקרה שלפנינו כבר גדול על הדיפלומטיה הציבורית.
נכון, אילו היינו מממשים מעט מהמלצות של מבקר המדינה, של ועדות החקירה השונות, של צוותים וועדות מקצועיים, היה לנו קל יותר. אבל, חברים וחברות, לא היינו יכולים בעזרתה להדוף את המתקפה הזו. הכישלון הזה אינו של הדיפלומטיה הציבורית אלא של הממשלה.
ההסברה יכולה להסביר את המדיניות, היא אפילו יכולה להשפיע עליה, אבל מרגע שהמדיניות הנוכחית של כוח ורק כוח יצאה לדרך, אפשר היה לצפות ל״מפץ הגדול״. אפס התחשבות בדעת הקהל, בידידינו השונים, להוציא, כמובן, את ארה״ב, והתעלמות מאזהרות מוקדמות – הובילו אותנו לקטסטרופה.
מי היה מאמין כי אחרי 7 באוקטובר צרפת, בריטניה ומדינות אחרות יכירו, או ישקלו להכיר, במדינה פלסטינית? מה זה, העולם השתגע, הפלסטינים מקבלים עכשיו פרס על מעשי רצח ואונס והתעללות, וכמובן – על החזקת החטופים שלנו? למקום הזה הביאו אותנו הממשלה, שריה וחברי הכנסת שלה, בהצהרות חסרות אחריות ובמעשים שהתעלמו מהדין הבינלאומי, מהביקורת ומהאזהרות המוקדמות.
הרעב שהתפשט בעזה הוא על מצפוננו. נכון לרגע זה, ישראל מנסה לחפות על מחדלי העת האחרונה ו״מציפה״ את עזה במזון. אינני יודע אם זה כך, ואפילו אם כן, איש אינו יכול למחות בבת אחת את הנזק המצטבר, ואיש אינו יכול להפוך את המגמות המסתמנות בעולם כלפי ישראל.
מעט מדי ומאוחר מדי
אז אתם שואלים, האם נצא מזה? וכיצד נצא מזה? ראשית, אינני בטוח בכלל שנצא. אבל אולי הדרך היחידה היא לא עוד מסיבת עיתונאים, הצהרה או מינוי של דובר למערך ההסברה הכושׁל, אלא מדיניות שמביאה בחשבון כי מעבר לגבול שלנו יש גם אנשים – נשים, זקנים, ילדים, ואפילו גברים – שאינם אנשי חמאס ואינם פעיליו. הם משלמים את המחיר.
נכון, חמאס עושה את שלו, אבל הטענות מופנות אלינו, כי אנחנו הכוח השולט ברצועה – 75% מהשטח, יש להזכיר. כי אנחנו מדינה, והם ארגון טרור בזוי. ולבסוף, לא לשכוח, אנחנו יהודים, ולנו מוסר משלנו, ואנחנו לא נוותר על הערכים שלנו, גם לא לצורך המשך הלחימה בעזה. המלחמה שם תסתיים ביום מן הימים, ואת נזקיה מבית ומחוץ אנחנו עלולים עוד לשאת הרבה שנים.
הכותב שימש בעבר כשר התפוצות ודובר צה״ל, חבר ״מפקדים למען ביטחון ישראל״, וספרו ״מלחמדיה״ עוסק במלחמה על התודעה
[email protected]
דעות
ההכרה במדינה פלסטינית תקרה כי העולם ויתר על נימוס מול נתניהו | דן פרי
Published
8 חודשים agoon
אוגוסט 1, 2025
ישראלים רבים משוכנעים שבמהלך השבוע האחרון חמאס ניצח עם איזה "נרטיב הרעבה", ושזו הסיבה לכך שמדינות כמו צרפת ובריטניה מאיימות כעת להכיר במדינת פלסטין בעצרת הכללית של האו״ם בספטמבר. יש בכך גרעין של אמת, אבל זה מחמיץ את התמונה הגדולה.
למה יש בזה אמת? כי חמאס אכן שקרן. הוא מביים ראיות, משתמש באמבולנסים, מסתתר בבתי ספר, ורבים בעולם נופלים בפח. גם חלק מעובדי סוכנויות האו״ם משתפים פעולה. התמונה שהשפיעה כנראה יותר מכל על דעת הקהל העולמית בשבועות האחרונים הייתה של ילד כביכול גווע ברעב, והתברר לאחר מכן שהוא סבל ממצב רפואי קשה. מיליונים ראו את התמונה; אלפים נחשפו לתיקון. כן, זו רשלנות עיתונאית, בתור יו"ר לשעבר של הכתבים הזרים בארץ אני מבין זאת היטב. וזה מאוד לא הוגן.
אבל שום דבר מזה לא משנה את המציאות הבסיסית: אי אפשר לנצח את הוויכוח הסמנטי על האם מדובר ברעב פשוט, מחסור, תת-תזונה, או גסיסה מרעב. מה שמעבר לכל ויכוח הוא שהאוכלוסייה סובלת, לא רק מרעב אלא גם מחוסר בגישה לתרופות, למחסה, ולתשתיות מתפקדות. עזה, שחלקים עצומים ממנה נהרסו, איננה עצמאית תפקודית.
בינתיים, ישראל מקדמת נרטיב משלה, והוא בהחלט לא פחות מעוות משום הגזמה של ממדי רעב. רבים בישראל טוענים שלא יעלה על הדעת לשלוח סיוע לאויב. אבל מדובר במלחמה כמעט חסרת תקדים: שטח אויב, חסום מכל עבר, הנשלט על ידי ארגון טרור שניזון מהסבל של אוכלוסייתו שלו. וכאשר שרים בכירים בישראל, כולל איתמר בן גביר ממש בסוף השבוע האחרון, קוראים בגלוי לעצור לחלוטין את הסיוע, קשה להכחיש שהענישה הקולקטיבית הפכה למשהו נורמטיבי. הקריאה הזו תיתפס בעולם הרחב כפשע מלחמה לפי אמנת ז'נבה הרביעית.
עזה נתונה במצור מוחלט, גם מצד ישראל וגם מצד מצרים. אזרחים אינם יכולים לצאת, לא לישראל ולא למצרים. זה לא כמו באוקראינה, שם מיליונים ברחו לפולין. בעזה, מיליוני חפים מפשע לכודים. ובמציאות המטורפת הזו, ישראל מזיזה את האוכלוסייה כמו צאן ממקום למקום כבר 21 חודשים, ויש כעת דיבורים על "עיר הומניטרית" שתהיה למעשה מחנה אוהלים למיליון איש. אנשים מדברים ברצינות על פינוי כלל תושבי עזה. אבל אף מדינה לא הסכימה לקלוט אותם, ואף אדם רציני לא יטען שמדובר ביציאה "מרצון" של אוכלוסייה ממרחב שהושמד כמעט לגמרי. כל זה יתפרש כאירוע של טיהור אתני בקנה מידה עצום. ובינתיים, ח"כים מופקרים לא מפסיקים ללהג על התנחלויות ישראליות בעזה – עוד עבירה על החוק הבינלאומי שנורמלה.
כמה ישראלים היו תומכים, גם אחרי 7 באוקטובר, במלחמה שתימשך שנתיים, תהרוג עשרות אלפי חפים מפשע ומאות חיילים, ולא תתעדף את השבת החטופים? מעט מאוד. וכמה מוכנים באמת למורכבויות המשפטיות שעוד יגיעו, על אזרחים ישראלים מן השורה בנמלי תעופה באירופה?
בארץ זה נורמל לא כי הציבור באמת תומך במהלכים, אלא בגלל שטיפת המוח התקשורתית הבלתי פוסקת. מחוץ לישראל, למדינה עדיין יש תומכים, כי הטענות שלה נגד חמאס נכונות, אבל מעטים בלבד מסכימים עם מדיניות המלחמה. וזה כולל יהודים וציונים שאינם קונים לשנייה את תעמולת חמאס.
בארץ לנרמול של הטירוף הזה יש שלוש רגליים מרכזיות.
ראשית, הנרטיב של "אין חפים מפשע בעזה". כנראה נכון שרוב העזתים שונאים את ישראל. אבל הרעיון שזה הופך אותם למעורבים, כולל ילדים קטנים (ואני עצמי נאלצתי להתווכח על כך מול אנשים נורמטיביים לכאורה בטלוויזיה), הוא גרוטסקי. אף אחד מחוץ לישראל לא קונה את זה, וזה בדיוק סוג השיח שמזין את האישומים בג׳נוסייד. תומכי ישראל נאלצים לטעון שעמדה זו היא נחלת קיצונים, אבל אין זה כך, לאסוננו.
שנית, התקשורת הישראלית כמעט לא מציגה את גודל האסון בעזה. העורכים יודעים מה הקהל שלהם רוצה, ומעדיפים לא לזעזע אותו. רבים בציבור הישראלי איבדו סבלנות לתמונות של סבל פלסטיני, בין אם בגלל נרטיב "אין חפים מפשע", ובין אם בגלל הטראומה. כך שרוב האנשים אולי יודעים מה קורה, אבל הם לא מרגישים את זה.
שלישית, האמונה העמוקה שהכל באשמת חמאס. זה סיפור שעובד כי יש בו אמת: חמאס פתח במלחמה, וחמאס יכול לסיים אותה אם ייכנע. אבל חמאס הוא ארגון טרור שלא אכפת לו מחיי אדם, וישראל מדינה ריבונית שרואה את עצמה כאור לגויים. היה מצופה ממנה להיות המבוגר האחראי. למצוא דרך טובה יותר, או לפחות לסיים מהר.
במקום זאת, בנימין נתניהו ייצר במכוון מלחמה ארוכה. כל מוצא נשלל. כל דיון על "היום שאחרי" נחסם. הרשות הפלסטינית – האלטרנטיבה היחידה לחמאס – הודרה, הושפלה והושחרה, אפילו כשהיא ממשיכה בשיתוף פעולה ביטחוני יומיומי עם צה"ל בגדה. למה? כי הקיצונים ששולטים בקואליציה אינם רוצים אלטרנטיבה. הם רוצים לכבוש את עזה, להתיישב בה, ולדחוק את האוכלוסייה החוצה.
נתניהו גם התעקש שהחקירה והחשבון על 7 באוקטובר לא יתחילו עד שתסתיים המלחמה, ובכך תיגמל פוליטית ממלחמה אינסופית. האסטרטגיה הייתה לערפל, לבלבל, ולהטביע את הציבור בתעמולה ואזורי מוסר אפורים, עד שהנרטיב שלו יהפוך לברירת מחדל. ולצערנו, זה עבד. לכן אין מיליונים ברחובות.
התקשורת הזרה, אגב, לא קיבלה גישה חופשית לרצועה מאז תחילת המלחמה, רק מספר מוגבל של כניסות בהשגחת צה"ל. זה חסר תקדים. התוצאה היא שהעולם נשען על דיווחים של עיתונאים פלסטינים, ואז ישראל מתלוננת שהם מוטים. ישראל טוענת בצדק מסוים שעיתונאים זרים עלולים להיפגע, ואם ייהרגו, האשמה תיפול עליה. גם זה נכון.
אפשר להשתגע מלעקוב אחרי כל המורכבויות או להבין דבר פשוט: כל זה היה צריך להיות מהיר ואלגנטי. לא מלחמה נצחית.
אגב, אני חושב שזו טעות להכיר בפלסטין עכשיו. זה יתפרש כהענקת פרס לחמאס על טרור, ויחזק את מעמדו דווקא כשיש לחץ מהעולם הערבי עליו להתפרק מנשקו. אם חמאס יישאר בתמונה, ישראל לא תסכים, ובצדק, לשום מידה של שליטה פלסטינית בגדה. אולי דונלד טראמפ יוכל לעצור את המהלך.
אבל לדעתי ההכרה תקרה, כי העולם ברובו ויתר על הנימוס מול נתניהו. הוא חושב שהמערכת צריכה שוק חשמלי כדי להתעורר. ובכך הוא לא טועה. וזה מגיע לא רק מטיפשים, פרוגרסיבים או אנטישמים – ממש לא. אבל במקום לחזק את חמאס דרוש משהו אחר: סיום המלחמה, השבת החטופים, שיקום שיותנה בפירוק חמאס מנשקו ובחירות חדשות בישראל.
הכותב הוא העורך הראשי לשעבר של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, יו"ר לשעבר של אגודת העיתונאים הזרים בירושלים
לפני שנים אחדות נדהמתי לשמוע מפיו של דני דנון, במהלך ריאיון שערכתי איתו, שלמשרד שגריר ישראל באו”ם לא היה תקציב להסברה, אפילו לא לפלקט שביקשו להציב בעצרת הכללית, ושאנשי המשרד נאלצו לשלם על כך מכיסם.
דנון אמר עוד שאנחנו נמצאים ב”דיליי” בחזית ההסברה, ושעם כל הכבוד ל־15F ולמרכבה, צריך להשקיע מיליונים גם בהסברה. היא חשובה לא פחות מהביטחון, משום שהיא מאפשרת לנו גיבוי מהקהילה הבינלאומית.
השבוע שוחחתי עם המסבירן יוסף חדאד, ערבי־ישראלי ששירת בגולני. הוא קבל על אוזלת ידם של ממשלת ישראל, לשכת ראש הממשלה ומשרד החוץ בטיפול במשבר הרעב בעזה, ותהה מדוע אין משרד רציני שיתכלל את פעילות ההסברה. מאז ומעולם, ובמיוחד בעידן נתניהו, ההסברה הישראלית הייתה כושלת ולא עמדה באתגרים המינימליים כדי להציג ולקדם את המדיניות הישראלית, אם הייתה כזו בכלל.
אלא שאם בעבר היה הכשל נסבל איכשהו, כעת, במהלך המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל, מלחמה שהתארכה לחינם בשל שיקולים פוליטיים, כישלון ההסברה הוא קטסטרופלי. זהו כישלון אסטרטגי ממש, שדרדר את מעמדנו הבינלאומי לעברי פי פחת ואף פגע פגיעה קשה בלגיטימיות של ישראל בכלל.
אחרי שנה ועשרה חודשים אפשר לקבוע בוודאות כי מלחמת 7 באוקטובר היא הכישלון המוחלט. והכישלון הזה רשום בעיקר על שמו של אחד, בנימין נתניהו, שעדיין בורח מאחריות ובכל יום שעובר רק מסבך את ישראל ואזרחיה בסכנות מיותרות.
זה החל במחדל הטבח הנורא, עבר דרך הניהול הכושל של המלחמה, שעל אף המכות הקשות שצה”ל הנחית בה על חמאס, הישגיה הצבאיים לא תורגמו להישגים מדיניים ולא הביאו להכרעת חמאס, והמשיך בגרירת הרגליים ובהפקרת החטופים, בואכה כישלון ההסברה והצונמי המדיני המסוכן.
כל יום שעובר בלי שנסיים בו את המלחמה רק מסבך אותנו יותר ושומט את יכולתנו לסיים את המערכה בתנאים סבירים. אם עד עתה, מפחד מבן גביר וסמוטריץ’ ומהחשש שסיום המלחמה יביא לסיום שלטונו ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית, נתניהו גרר את המשא ומתן על עסקת החטופים, עכשיו, גם אם ישראל מוכנה לפשרה כלשהי על רקע קמפיין הרעב השקרי, תיאבונו של חמאס הולך וגובר וישראל הגיעה למבוי סתום.
ההידרדרות החמורה במעמדה הבינלאומי של המדינה עלולה אף להביא את ישראל, בלחצן של אירופה וארצות הברית, לפשרה גרועה מבחינתה. למעשה, זה פחות או יותר מה שקורה כעת כשישראל פתחה לרווחה את מסדרונות הסיוע ההומניטרי בלי כל תמורה מצד חמאס ובלי השבתו של חטוף אחד.
כישלון ההסברה הישראלית ותוצאות האין־מדיניות של נתניהו אף עלולים להביא עלינו, בכפייה, את הקמתה של מדינה פלסטינית. מדינה שכזו, במיוחד בעת הזו, תהיה הסכנה הקיומית הגדולה ביותר לישראל.
תארו לעצמכם שלאחר 11/9 הייתה ארצות הברית מכריזה שהיא מכירה בזכותו של ארגון אל־קאעידה למדינה עצמאית. תארו לעצמכם שלאחר הרציחות הברוטליות של דאע"ש הייתה הקהילה הבינלאומית יוזמת את הקמתה של הח'ליפות האסלאמית.
אחרי 7 באוקטובר, הקמתה של מדינה פלסטינית היא הפרס הגדול ביותר שאפשר לתת לארגון הטרור הכי רצחני עלי אדמות. הפלסטינים, שמרביתם, הן בעזה והן ברשות הפלסטינית, תמכו בטבח, הוכיחו כי הם אינם ראויים ואינם מסוגלים להקים מדינה. לכן, לצד סיום המלחמה הבלתי נגמרת בעזה, עלינו לדחות על הסף את היוזמות המסוכנות של מקרון, סטארמר וחבריהם להקמתה של מדינה פלסטינית.
למרבה הצער, הכישלון הקולוסאלי של נתניהו וממשלתו בניהול מדינת ישראל ובניהול המלחמה עלול להביא עלינו אסון נוסף, אסון המדינה הפלסטינית.
