אבל החיים במיגינגו אינם חגיגה מתמשכת. רבים מהדייגים לא מחזיקים בסירות משלהם ומשלמים עד 80% מהשלל לבעלי הסירות, שיושבים בנוחות ביבשה. אין באי כוח שיטור קבוע, והצדק נשמר באמצעות מערכת קהילתית. חלק מהתושבים משלמים "מס הגנה" לשוטרים ימיים כדי להפחית את התקפות הפיראטים, אך ההצלחה חלקית בלבד.
האי סובל גם מאיום אקולוגי: ארגון WWF דיווח כי 80% ממיני הדגים המקומיים באגם ויקטוריה נעלמו ב-40 השנים האחרונות, מה שהופך את הדיג של נסיכת הנילוס לעניין של הישרדות כלכלית קריטית.
מיגינגו היא אחת משלושה איים קטנים באזור, לצד אוסינגו, 200 מטר מזרחה, ואי הפירמידה, כמה קילומטרים דרומה. למרות גודלו הזעיר, האי הפך לסמל של תושייה אנושית. חטאב, שהעביר לילה ב"בית דייג" הצף מעל המים, סיפר על רעש הגלים שמלווה את השינה ועל חלוקת החוף – צד אחד לגברים שמתרחצים, וצד שני לנשים. בבוקר, הוא נאלץ להתמודד עם תקרית אופיינית: הסירה שלו נעלמה, והוא דיווח על כך ל"משטרה" המקומית.
הסיפור של מיגינגו מזכיר שגם בפינה הנידחת ביותר של כדור הארץ, הקרב על משאבים מתנהל כל הזמן. בעוד קניה ואוגנדה מתווכחות על הבעלות, התושבים ממשיכים לדוג בלילות, להתחמק מפיראטים ולחיות בצפיפות על חצי דונם צפוף.