הצלחה מסוכנת: מה נעשה עם ה"ניצחון" בשדה הקרב?

כזו הייתה מלחמת ששת הימים – הכשלון הגדול ביותר של מדינת ישראל מיום הקמתה. במונחים צבאיים היא הייתה הישג מופלא. כזה שתיארו אותו במונחים מקראיים, כנס של ממש. תוך שישה ימים נברא העולם הישראלי החדש; הובסה חזית ערבית משולשת – מצרים סוריה וירדן, ירושלים אוחדה, סיני נכבשה, רמת הגולן סופחה, וישראל יצאה מ"גבולות אושוויץ" למרחב הגדול פי שלושה ממידותיה. זו לא הייתה רק הצלחה צבאית אלא רגע נדיר שבו נפתח אופק היסטורי חסר תקדים. ניתן היה למנף אז את ההישג אל חזון מדיני מרחיק לכת: הצעה ישראלית נדיבה לפשרה אזורית, לשילוב ואולי אפילו לכינונה של מדינה פלסטינית לצד ישראל. והכל מתוך מומנטום בינלאומי אוהד.

אלא שדווקא ההצלחה היא שעיוורה את ישראל. שיכרון הכוח, תחושת העליונות, האשליה שיש רק פתרון צבאי לכל אתגר דחקו כל שיקול מדיני לשוליים. במקום תכנית אסטרטגית של שילוב, פיוס ובניית גשרים באו ההתנחלויות, ההתעמרות, שלילת הזכויות, הניצול, הסיפוחים הזוחלים, והאמונה שמי ששולט בשטח – שולט בהיסטוריה. כך נולד הכיבוש הארוך ביותר בעת החדשה וכך שקעה ישראל אל התחתית המעופשת של ביצת הכוחנות והצדקנות.

והיה גם רגע נוסף של הזדמנות, שקטה יותר. הסכם השלום עם מצרים ב־1979. אחרי עשור של עימותים עקובים מדם, ואלפי הרוגים ונפגעים משני הצדדים, חתמו שתי המדינות על הסכם שלום ראשון מסוגו. אבל גם כאן, ישראל לא השכילה לתרגם את ההצלחה. הסכם השלום היה הזדמנות להתחדשות פנימית וחיצונית. לעבור משפת עימותים לביטויים של פיוס. לעבור גם לפריצת דרך אזורית כוללת. הסכם השלום עם קהיר נשמר בקפדנות נוקשה ותו לא. ובמקום שפה חדשה הוא הפך להצדקת הקיפאון: יש שלום, אז למה לזוז? במקום להבין שמצרים פותחת דלת לשינוי אסטרטגי, ישראל נעלה אותה מאחור, והתמסרה עוד יותר לשימור המצב הקיים, להתבססות בשטחים, להנצחת השליטה על עם אחר. בכל מחיר. עד מחירי אוקטובר 23.