הבעיה היא שכרגע כולם באזור ההנחה השנייה: נתניהו פשוט מתעתע בהם. כשאנחנו, הציבור החילוני או הדתי-לאומי, שומעים את נתניהו מתרברב שהדיח את שר הביטחון והרמטכ"ל הקודמים כיוון שבלמו הקמת מסגרות חרדיות בצה"ל (מדובר בשקר גס, אבל לא זה העניין), אנחנו מתפלצים, לאמור: זה מה שמנחה את ראש הממשלה בימים טרופים כאלה, עם חטופים שלא שבו לבתיהם ועם מערכה נמשכת שבה נופלים חיילים?
החרדים שומעים משהו אחר לגמרי. הם שומעים מישהו שמדבר אל רב בכיר כאילו היה האחרון, גאון בתורה, ילד קשה תפיסה. הם שומעים שקרן שבטוח שהוא יכול להמשיך לשקר לכולם כל הזמן ולצאת ללא פגע. מהבחינה האישית-אנושית בא להם לבעוט את נתניהו מכל המדרגות. מהבחינה הפרקטית הם לא ששים לעזוב את ממשלתו, בהיעדר אלטרנטיבה טובה יותר.
לו היו פוליטיקאים, היה השיקול הפרגמטי מכריע: אלה הרי יעשו הכל בשביל ג'וב קטן או תקציב גדול. הבעיה היא שהם לא. הם עדיין לא ניחנו בציניות המוחלטת שהשתלטה על המערכת הפוליטית.
כל זה לא אומר כמובן שנתניהו ייכשל במאמציו. להיפך – ההערכה היא שיצליח, ולו מהסיבה הפשוטה שגם החרדים אינם ששים אלי קלפי, בלשון המעטה. מצד שני, אם ייכשל, זה יהיה בדיוק בגלל הסיבה הזאת.
אם זה יקרה, הרי שתהיה כאן פואנטה לתפארת: האיש שמתחמק ככל שיוכל ממשפט על שוחד, מרמה והפרת אמונים, עוד ישלם בכיסאו בגין מרמה והפרת אמונים, גם אם לא במובן הפלילי של המושג. האם זהו צחוק הגורל, או שמא יד-אלוהים…?