הפרויקט המרגש שהעלה חיוך אצל חתולי העוטף

אהבה באריזות גדולות: "שקים שהולכים איתי שנים"

החיבור של מאיה לפריסקיז החל עוד שנים לאחור. "זה מצחיק להגיד, אבל את הלוגו הצהוב הזה על שקי הפריסקיז יש כבר חתולים שיודעים לזהות ומיד להתקבץ יחד. זה הולך איתי שנים, והטעמים שלהם גם עושים הבדל משמעותי", היא מוסיפה. "חתולים, בניגוד למה שחושבים, לא אוכלים כל דבר. הם יודעים מה עובד להם, וברגע שהם מתרגלים אין דרך חזרה".

החתול שלי מילקי חי עד גיל 21, וזה לא צחוק. הוא היה מפונק מאוד, וכל חייו אכל רק פריסקיז. נזכרת מאיה. מאז, יצא שזו הפכה ל"מנת הבית", גם אצלנו, וגם בכל רחבי הפרויקט. הייתה לכך סיבה טובה. "זה מפעל של ממש. בגלל זה שקי הענק של 10 ו-13.6 ק"ג של פריסקיז הם הצלה אמיתית.

פינות האכלה שהפכו לאנדרטה חיה

בחלק מהמקומות, פינות האכלה הפכו גם להנצחה. בנתיב העשרה, למשל, הוקמו פינות לזכרם של שניים מהתושבים, איילת ושלומי מולכו, שנרצחו יחד עם הכלבים שלהם. "יש שלט על כל פינה", אומרת מאיה, זה מרגש ומזכיר לי בכל פעם מחדש את הסיבה לכל הדבר הגדול הזה".

מאיה ומשפחתה עדיין לא שבו לביתם בעוטף, אבל חלק גדול מהשגרה שלה עדיין מוקדש לפרויקט. כשהיא חוזרת לבקר בנתיב העשרה, היא תמיד עוצרת ליד פינת ההאכלה המקומית. "יש בזה גם משהו מרפא. הפרויקט ממלא אותי ואת מאות החברים והשותפים בתחושת משמעות, תקווה והתחדשות, בתוך ימים מורכבים. בזכות כל מי שתמך ותרם מכל הארץ, וההתגייסות האדירה של המגזר העסקי ופורינה, אני מאמינה שהכוח לעשות טוב ולעודד חמלה נמצא בידיים של כל אחד מאיתנו"