הפעם רוטמן צודק: צריך שמחשב שיבחר את הרכבי השופטים

פסק הדין הדרמטי האחרון של הרכב הסניוריטי של בג"ץ קבע שפיטוריו של בר לא היו חוקיים. על פסק הדין הזה הסתמכה היועצת המשפטית לממשלה כשמיד עם קבלתו הודיעה שראש הממשלה מנוע מעיסוק במינויו של ראש השב"כ הבא. מיד אחרי הודעת היועצת, שכאמור הסתמכה על פסק הדין הזה, הגיעה העתירה הנגדית שטענה כי חוות הדעת של היועצת לא חוקית. העתירה הזאת הגיעה לשופט התורן, נעם סולברג. נזכיר שסולברג היה במעין דעת מיעוט בהרכב שדן בפיטורי רונן בר. הוא אמנם לא קבע שהפסיקה של עמית וברק-ארז שגויה, אך סבר שבעקבות התפטרות בר וביטול החלטת הפיטורים על ידי הממשלה, הם, השופטים, כלל לא היו צריכים להידרש לסוגיה העקרונית.

סולברג החליט לחרוג מעט מתפקידו של שופט תורן, שבעיקר צריך להחליט אם להעביר את העתירה להרכב או לדחות אותה על הסף, וציין שני דברים חריגים בהחלטתו: 1. הוא כתב כי אם יינתן צו על תנאי תישקל האפשרות להרחיב את ההרכב (כיום אנחנו יודעים שהיתה בכך ביקורת סמויה על כך שבדיונים הדרמטיים על פיטורי בר ועל אופן מינוי נציב שירות המדינה עמית לא הרחיב את ההרכב, מה שהיה יכול להפוך את עמדתו של עמית לדעת מיעוט). 2. הוא דרש התייחסויות מהירות של ועדת גרוניס, וכן של היועצת המשפטית לממשלה בשאלה כמה זמן תימשך חקירת קאטרגייט, זו שיוצרת את ניגוד העניינים אצל ראש הממשלה. כלומר, סולברג כבר לקח חלק ממשי בבירור העתירה, אף שהוא עצמו לא שובץ בהרכב. ההחלטה של סולברג, היום אנחנו יודעים בוודאות, היא ביטוי לחוסר שביעות הרצון שלו על האופן שבו מתמנים הרכבים בבית המשפט העליון.

עכשיו נחזור אל תוך ראשו של השופט עמית. אחרי שורה ארוכה של תיקים בעלי ערך ציבורי רב שנותבו אל הרכב הסניוריטי, ואחרי שכבר קיבל רמיזה מסולברג שדיונים קבועים פעם אחר פעם אצל אותו הרכב, נראים לא טוב, החליט עמית ללכת על הרכב אחר – הוא עדיין בראש, אבל יחד איתו שני שופטים שמרנים.

ועכשיו אנחנו מגיעים לאבסורד. כמו שבסוגיה כה דרמטית היה יכול עמית להעריך שבהרכב סניוריטי יש לו רוב, הרי שבאותה מידה הוא היה יכול להעריך מראש שבהרכב שבו נמצאים שטיין וכנפי-שטייניץ הוא יהיה במיעוט. ככל שהסוגיות הן יותר סוגיות קצה, כך התוצאה יותר צפויה. המצב בו עמית צריך לאזן בין עתירה לעתירה הוא מצב חולה.