הפחד ושברו | עדו נתניהו

באמריקה הפחד אינו נפוץ כל כך, אבל קיים. הרי מה עומד מאחורי הבדלנות החדשה של הימין האמריקאי אם לא פחד מן האפשרות שיצטרכו להילחם, חס וחלילה? טבעי כמובן לא לרצות במלחמה, אבל כל כסיל מסוגל להבין שאם לאיראן ומנהיגיה החדורים במונו־מאניה יהיו נשק גרעיני וטילים בליסטיים שיוכלו להגיע לערי אמריקה, המחיר בחיי אדם יהיה עצום במידה שקשה להעלותה על הדעת.

אבל מה לעשות שכאשר הפחד משתלט על הלבבות, הוא לא אחת משבית את השכל. אין הם מודים, גם לא לעצמם, שהפחד הוא שמנחה את התנהלותם המבישה, ועל כן ממציאים צידוקים רוויי מוסר ("הילדים המסכנים של עזה!") ורבי־תחכום ("אורניום יוחלף באורניום!") לעמדותיהם. ואף יש כאלה ששונאים אותנו עכשיו עוד יותר בגלל מעשינו האחרונים. לא כי הם מזועזעים מהם, גם אם יאמרו כך, אלא בגלל האומץ שאנו מפגינים, שחושף ומבליט עוד יותר את פחדנותם ומציג אותם במלוא מערומיהם.

האם עוז הרוח שאנו מראים לעולם זה כמעט שנתיים, ההצלחות הכבירות שלנו בשדה הקרב והעובדה שאיננו יראים מיציאה לקרב עם מעצמה אזורית – שאוכלוסייתה גדולה פי תשעה מאיתנו ושטח ארצה גדול פי 74(!) משלנו – יהוו דוגמה לעולם ועל ידי כך יביאו לשינוי בגישתו של המערב? האם תתעורר בו רוח חדשה? או שמא ההידרדרות המוסרית והרעיונית של אירופה המערבית היא כבר עמוקה מדי ואין ממנה מוצא?