הפועל ת"א? את הסדרה הזאת הפועל ירושלים הכריעה באפריל

בתכלס, חזרו התסריטים על עצמם בסדרה הזאת. ירושלים שלטה בראשון והתמוטטה בסופו. ירושלים שלטה בשני וכמעט התמוטטה בסופו. הפועל תל אביב שלטה בשלישי והתפרקה בסופו. הקבוצה שפיגרה היא זאת שייצרה מומנטום. הקבוצה שהובילה בשני המשחקים שהתקיימו ביד אליהו הישן לא ידעה לשמור על הפרשים משמעותיים ועל משחקים שהרגישו בשליטתה. וואלאק, זאת כנראה השיטה.

במסגרת הכללים של היציע, ובדרך כלל גם של עמדת השידור, אבדן יתרון משמעותי הוא אשמת המאמן שמפסיד. חזרה מפיגור משמעותי, מצד שני, לא תמיד מזכה את המאמן המנצח בקרדיט. לרוב, הקאמבק מתחיל במקום שבו תכנית המשחק המקורית נגמרת. פיני גרשון, מורנו ורבנו, קרא לזה חריאנה. ופייר? ירושלים לא ניצחה אתמול בחריאנה. היא ניצחה בכמה מהלכים גדולים.

הראשון בהם הוא הטרייד ששלח אליה את רועי הובר, רגע לפני תחילת משחקי הפלייאוף. כתבנו כאן אחרי משחק מספר 2 שבחסות הובר, ירושלים היא זאת שאוחזת ביתרון מובהק בעמדת הגארד שליד. הפעם הוא לא היה הגארד שליד. הוא היה זה שלקח את הקבוצה ואת המשחק על הכתפיים. ופתאום, גם ואולי במיוחד כשקאדין קרינגטון מייצר מופע היחנקות מפואר והארפר מכלה מרבית זמנו בעיקר בתהיות על העבירה שלא נשרקת ופחות ביכולת לקלוע, לירושלים יש גו טו גאי. יש לה מישהו שאפשר לתת לו את הכדור ולזוז הצידה. רועי הובר קיבל לאורך כל הסדרה הזאת דקות משמעותיות עם ובלי הכדור. ואתמול, כשהיה עם, הוא קיבל החלטות. הוא איבד הרבה (5), הוא מסר הרבה (6) אבל בעיקר קלע כשהיה צריך מישהו שיציל. אלמלא הטרייד של הובר, שהוא מהלך שצריכים לתת עליו קרדיט לשדרת הניהול הירושלמית בכלל ולדן שמיר בפרט, אנחנו נפרדים הבוקר (ואולי לפני) לשלום מהעונה של הקבוצה מהבירה.