מי שלא מבין באפידמיולוגיה, עלול לחשוב, בטעות קטלנית, שמגפות הן דבר מהעבר. שדי לחזור ל"טבע", להפסיק להתחסן ולהאמין בטוב. אלא שהמציאות מתעקשת להוכיח אחרת. בישראל, כבר ראינו את האיזון העדין של חיסוניות העדר מתערער – בעיקר באזורים שבהם שיעורי החיסון נמוכים. ילדים חלו בחצבת, חיידקי פוליו נמצאו באוכלוסייה לא מחוסנת, וכולנו חשופים לסכנה – גם מי שבחר להתחסן.
למי ששכח: חיסוניות עדר היא תופעה שבה הציבור המחוסן מגן על הלא־מחוסנים – אלה שאינם יכולים להתחסן מסיבות רפואיות, או כאלה שבחרו שלא להתחסן. אבל כדי שזה יעבוד, הרוב חייב להתחסן. אחרת, המחלה חוזרת.
אם המגמה תימשך, בארה"ב או כאן, לא מדובר ב"אזעקת שווא". מדובר בעתיד שבו פוליו שוב ישתק ילדים, חצבת תחזור לקטול, ומערכת הבריאות שמבוססת על אמון, ידע ושיתוף פעולה, תקרוס.
וזה לא קורה רק בארצות הברית. גם בישראל, יותר מדי החלטות מתקבלות על בסיס אידאולוגיה, לא מקצועיות. שרת תחבורה שלא דואגת להסעות למילואימניקים. שר כלכלה שמבטל את חוק סימון המחירים. שרה לאיכות הסביבה שמייבשת תקציבים לעמותות הסביבתיות. שר ביטחון שמעודד השתמטות מצד מגזרים מסוימים – ומטיל את הנטל על אחרים.
כשאידאולוגיה מחליפה עובדות, וכשפוליטיקה מחליפה מומחיות – הבריאות של כולנו נמצאת בסכנה. זה נכון לבריאות הציבור, וזה נכון לכל תחום אחר שבו נדרש תכנון אחראי ולא ספינים.
אנחנו אולי לא יכולים לעצור את קנדי, אבל אנחנו בהחלט יכולים, וצריכים, לדרוש שהמציאות כאן תתבסס על מומחיות, אמת ומנהיגות אמיצה – לא על מי שצועק חזק יותר.
הכותבת היא ראש המכון לחקר החלטות רפואיות בקריה האקדמית אונו, וחוקרת באוניברסיטת קיימברידג'