“העצמאות הפרטית שלנו חזרה, אבל לא תהיה עצמאות עד שהחטופים יחזרו"

“זה הרבה יותר חזק מלידה. זו פשוט תחיית המתים" – ניבה ונקרט, אמו של עומר ונקרט (23), שנחטף ממסיבת הנובה ושוחרר אחרי 505 ימים, ב־22 בפברואר 2025

מה שלומך בימים אלה?
“זו שאלה שהתשובה עליה מורכבת: מצד אחד, הלב שקט והבן שלי בבית, ובאמת אני הכי מאושרת על כך בעולם. מצד שני, אנחנו לא באמת יכולים להשתחרר מזה שאחים שלנו, ובטח של עומר, שהיו איתו בשבי, הושארו מאחור והם סובלים, מוכים ומושפלים. מבחינתנו, המאבק הפרטי של הבית שלנו, המאבק להציל את הילד שלי, תם, אבל אני עדיין בתוך המאבק, וכאמא אני לא מרגישה משוחררת עד שהחטוף האחרון לא חוזר. אנחנו עוד לא חוגגים את החגיגה הגדולה כי אנחנו עמוק בתוך המאבק”.

איך נראית המציאות המשפחתית החדשה שלכם?
“אנחנו משתדלים להיות הרבה יחד. יש מעין נפילת מתח. עדיין אין לנו שגרה רגילה, אלא אנחנו נמצאים בתוך סוג של ענן. בהתחלה, כשעומר רק חזר מהשבי, היינו צריכים להשוות בין הקצב שלנו לקצב שלו. כלומר, במנהרה עומר היה נטול גירויים, ופתאום הוא חזר להמון גירויים – קולות, צבעים, אורות ורעשים – הכל היה מציף מאוד. אז למדנו להשוות את הקצב. עכשיו, כשאנחנו בבית, כמובן יותר פשוט וקל כי עומר בסביבה הטבעית שלו. במשך כל ימי שהותו בשבי היינו במוד של הישרדות ובעשייה המטורפת לשחרר אותו. עכשיו, כשהוא סוף־סוף בבית, נוחתת ההבנה, נוחתים הרגשות ונוחתות המחשבות על מה שקרה. אנחנו מגלים רגשות חדשים שפורצים מאיתנו, עולם חדש של רגשות ותחושות שלא הכרנו, תחושות של מועקה וכאב על מה שהיה, ואנחנו צריכים להתחיל להתמודד עם הרגשות האלה.

“עומר מנסה למצוא לעצמו איזו שגרת חיים תחת כל המגבלות, והכי חשוב לו עכשיו לזעוק את הזעקה של האחים שלו, שלא יכולים לזעוק מהשבי. זו מחויבות עמוקה שהוא חש כדי להציל אותם. הוא יודע מה זה להיות בשבי כשהמלחמה חוזרת וכשמתפוצץ משא ומתן. הוא יודע מה המשמעות הפיזית של זה על הגוף שלהם וגם מה המשמעות הנפשית. הוא מכיר את ההשפלות והעינויים הפסיכולוגיים והפיזיים, את ההרעבה ואת כל מה שהשובים האכזריים עושים. זה לא נותן מנוח. אי אפשר לחזור לתוך שגרה כשהם שם”.

מהו האתגר העיקרי שלכם כמשפחה עכשיו?
“אני חושבת שהאתגר הגדול ביותר הוא לחזור לאיזושהי מסגרת חיים חדשה. להכניס את הבית שלנו, שעבר טראומה, למסגרת מסוימת. יש לנו עוד שני ילדים שחוו פה חוויות קשות מאוד של חרדה ודאגה לאח שלהם. נשמטה לנו הקרקע מתחת לרגליים, והאתגר שלנו עכשיו הוא לבנות מחדש את שגרת החיים שלנו ואת העתיד בצעדים קטנים מאוד. כרגע אנחנו בסוג של אופוריה, שמחה גדולה מאוד על שובו של עומר, אבל המציאות נוחתת לאט־לאט ואיתה גם האתגרים. לי ולשי בעלי יש עוד הרבה עבודה. לכולנו, כמשפחה, יש הרבה עבודה וצפויה לנו דרך ארוכה”.

מה סייע לכם להחזיק מעמד במשך כל התקופה שבה עומר שהה בשבי?
“הדבר הראשון הוא שהיינו באמונה ובתקווה מלאה שעומר חוזר חי. נקודה. זה משהו ששמנו אותו כמנטרה, כמגדלור שלאורו הלכנו. לצד זה יש לנו משפחה באמת חזקה, והוקפנו בחברים ובקהילה חזקה ומדהימה של אנשים שצעדו איתנו לאורך כל התקופה, הרימו אותנו ברגעים הקשים וסייעו לנו. יש הרבה אנשים שלא הכרנו שהפכו פתאום להיות משפחה שלנו. יחד בנינו את אסטרטגיית המאבק להוצאתו של עומר”.

עד כמה שזה אפשרי, נסי לתאר את התחושות שלך כשפגשת את עומר לראשונה.
“חוויתי רגשות בעוצמות שלא חוויתי בחיי, גם לא בלידות. זה הרבה יותר חזק מלידה. זו פשוט תחיית המתים. לראות את עומר, לשמוע אותו, להרגיש אותו, להריח אותו ולגעת בו – זה פרץ רגשות מטורף של הקלה, של שמחה, של ניצחון וגם של כאב על מה שהוא עבר. זה משהו שמאוד מציף. שטף רגשות בגוף שבאמת קשה לתאר במילים. וכמובן, בכי בלתי נשלט בכמויות שלא ידעתי שאני מסוגלת לבכות”.

איזו משמעות יש עבורך ליום העצמאות השנה?
“נכון שהעצמאות הפרטית של משפחתנו חזרה, אבל היא לא תהיה עצמאות ובטח שלא תהיה שלמה עד שכל החטופים יחזרו הביתה. מדינת ישראל נמצאת באתגר גדול מאוד, ואנחנו צריכים לחבק את הפערים ולחבק את המשותף כדי להיות מאוחדים וראויים לחללים ולחיילים שמסכנים את חייהם למען עצמאותנו. אנחנו צריכים להיות ראויים במעשים ולא רק במילים – ומוכרחים לדאוג לעשות טוב איש לרעהו”.

מה עוד חשוב לך לומר?
“אנחנו לא שוכחים לרגע את המחיר הכבד מאוד שהמדינה הזו שילמה, שמשפחות שילמו בחיי צעירים שנכנסו למלחמה במטרה להגן על המדינה שלהם ולהציל את החטופים, בלי לראות בעיניים. הכאב על מותם הוא גדול מאוד. כעובדת סוציאלית טיפלתי במשך עשרות שנים במשפחות שכולות, וכך אני יודעת כמה האדמה הזו רוויה בדם וכמה קשה לקום מאובדן, אם בכלל. אנחנו צריכים לקדש את מורשת החללים ולא לשכוח גם את הפצועים הרבים שסיכנו את חייהם ונפגעו בשביל המדינה הזו”.

“כל אחד מבני המשפחה מנסה למצוא את האיזון מחדש" – סיגי כהן, אמו של אלי־ה כהן (27), שנחטף ממסיבת הנובה ושוחרר אחרי 505 ימים, ב־22 בפברואר 2025

מה שלומך?
“התשובה לזה מתחלקת לשניים: מצד אחד, אני מאוד־מאוד שמחה שהבן שלי חזר הביתה ויש לי הקלה מאוד־מאוד גדולה. אני מרגישה שירד ממני משא כבד שישב עליי במשך 16 חודשים של מאבק ואי־ידיעה בעניין גורלו. מצד שני, אני עדיין מרגישה שאני חלק בלתי נפרד ממשפחות החטופים. בכל פעם שקורה שם משהו, אני מרגישה כאילו אלי־ה שם, למרות שברוך השם הוא פה. הכאב הוא אותו כאב והדאגה אותה הדאגה. כשפתחתי טלוויזיה וראיתי שבסיום שלב א’ של העסקה הצבא חזר ללחימה, הייתי מושבתת במשך כל אותו יום. לא הצלחתי לתפקד כי זה צרם וכאב לי. חשבתי על המשפחות של מי שעדיין חטוף וגם על החטופים עצמם במנהרות”.

איך נראית המציאות החדשה שלכם?
“אי אפשר לחזור למציאות הקודמת, זה ברור, בייחוד כי עדיין יש חטופים בעזה, ומבחינתי המאבק להשבתם ממשיך. אני צריכה להתחיל לעשות דברים. אני בנפילת מתח מטורפת, ואני מרשה לעצמי לפעמים להיות חולה ולנוח במיטה. אני מרשה לעצמי קצת יותר ומנסה לחשוב איך אני חוזרת לשגרה בהדרגתיות, בצורה שלא תהיה לי חדה מדי. כל אחד מבני המשפחה שלנו מנסה למצוא את האיזון מחדש כדי לחזור לשגרה מסוימת בתא המשפחתי שלנו”.

מהו האתגר העיקרי שלכם עכשיו כמשפחה?
“במשך 16 חודשים הייתי מאוד עצורה והייתה לי מטרה אחת – להחזיר את הילד שלי הביתה. לא דאגתי לבריאות שלי ולא לבריאות של המשפחה, לא תפקדתי כאמא או כבת זוג. הייתי רק אמא של אלי־ה. אני עדיין לא נמצאת במקום של לדאוג לעצמי. אחרי שאלי־ה חזר הביתה ונשמנו אותו קצת, אני מרגישה שאני צריכה להתחיל לחזור לעצמי, להתפרנס ולתפקד כמו אמא ובת זוג. זה אתגר רציני. האתגר המשמעותי ביותר כרגע הוא לעטוף את אלי־ה כמה שיותר, להשלים לו את כל הזמן שהוא לא היה פה, להסביר לו מה אנחנו עברנו פה. הוא לא יודע כלום כי הוא לא ראה טלוויזיה בעזה ולא היה חשוף לשום דבר. אתגר נוסף הוא לחזור להיות משפחה שלמה, להיות יחד ולהשלים את החוסרים הרגשיים שנוצרו במשך כל תקופת השבי. אלי־ה לומד לחשוב מחדש מה הוא רוצה לעשות עם החיים שלו, מהמקום שבו הוא נמצא. מבחינה פיזית הוא צריך לעבור לא מעט שיקום, עם כל הפציעות שיש לו, וגם מבחינה נפשית. אנחנו נהיה סביבו בכל התהליך הזה ונעבור אותו יחד”.

מה עזר לכם להחזיק מעמד כמשפחה במשך כל תקופת השבי?
“האמונה. האמונה שהבן שלי בחיים. אני הרגשתי בתוך תוכי שהוא חי, מה גם שהיו תמונה וסרטונים שלו נחטף בחיים לעזה. אז חייתי עם התמונה הזאת, עד שקיבלתי אות חיים אמיתי מאלי שרעבי ואור לוי שחזרו מהשבי. אז חייתי באמונה שלמה שהנה, נכון שאלי־ה נחטף, נכון שזה קשה ושאני לא יודעת איפה הוא, אבל הוא חי, הוא קיים, הוא חזק, הוא עם ראש על הכתפיים – והוא יחזור אליי. מתי ובאיזו דרך הוא יחזור? לא היה לי מושג, אבל כל הזמן חייתי עם האמונה הזאת ועם הידיעה שאין לי פריבילגיה לוותר או להרים ידיים. יש לי שם ילד שאני אעשה הכל כדי להוציא אותו”.

נסי לתאר את התחושות שלך כשפגשת את אלי־ה לראשונה.
“כשאמרו לי שהוא כבר מוכן לקבל אותנו, הלכנו לשם, אבל הרגשתי שאני על ענן. לא הרגשתי שאני הולכת בכלל. פשוט הייתי בסוג של ריחוף, להגיע אליו כמה שיותר מהר. אי אפשר באמת לתאר את הרגע שבו חיבקתי אותו, נשמתי אותו והרגשתי אותו. זה אושר שאי אפשר להסביר”.

איזו משמעות יש בעינייך ליום העצמאות השנה?
“קיבלנו נס הביתה ונוכל לחגוג בתא המשפחתי שלנו עצמאות, ונחגוג את הנס הפרטי שלנו, אבל אנחנו לא נרגיש עצמאות אמיתית עד שכל החטופים יחזרו הביתה”.

מה עוד תרצי לומר?
“החטופים צריכים להיות בבית אתמול. אסור לנו להתייאש ואנחנו צריכים לעשות הכל כדי להחזיר אותם הביתה, את החיים ואת החללים. כל משפחה חייבת לקבל את הנס הפרטי שלה ולזכות לראות את האור בבית שלה”.

“ההרגשה הייתה ששגיא נולד מחדש" – יונתן דקל־חן, אביו של שגיא דקל־חן (36), שנחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז ושוחרר אחרי 498 ימים, ב־14 בפברואר 2025

איך אתה מרגיש בימים אלה?
“מאז ששגיא חזר אני ברגשות מעורבים, כי מצד אחד כל יום שהוא בבית הוא מתנה, בייחוד כשהוא חזר לאשתו ולבנות שלו. מצד שני, אנחנו מקהילת ניר עוז ויש לנו הרבה מאוד אתגרים כקהילה. לא רק שפונינו מבתינו אלא גם עדיין לא התחלנו לעכל את מה שעבר עלינו כקהילה. יש עוד חטופים שחייבים לחזור הביתה, ויש לפנינו יותר סימני שאלה מאשר דברים ידועים. בתא המשפחתי אנחנו משתדלים לחוות כמה שיותר את האושר בזה ששגיא איתנו, ויש לו עוד דרך ארוכה בשיקום כדי לחזור לעצמו. אבל אנחנו גם לא יכולים ולא רוצים להתעלם מהמצוקות הרבות שעומדות בפני התא הקהילתי”.

איך נראית המציאות המשפחתית החדשה שלכם?
“אני בוחר שלא לדבר על המציאות המשפחתית שלנו כי זה פרטי, אבל אציין שכקהילה אי אפשר למחזר את המציאות הקודמת שוב. זה אבד. גן העדן הקטן שלנו אבד – ואי אפשר לשקם אותו”.

מהו האתגר העיקרי שלכם עכשיו כמשפחה?
“שגיא עבר בשבי הרעבה, לא ראה אור יום, היה קבור עם שאר החטופים מתחת לאדמה כמעט 500 ימים, והאימה של המוות הייתה ממש מעבר לפינה. לכל חטוף יש בעיות כאלה ואחרות. במקרה של שגיא, הוא היה פצוע ב־7 באוקטובר, והפציעות שלו לא טופלו כראוי במהלך שהותו בשבי, אז יש הרבה סימני שאלה בנוגע למה אפשר לשקם ומה לא”.

מה סייע לכם להחזיק מעמד כששגיא היה בשבי?
“הצורך והמחויבות להחזיר את שגיא הביתה עם כל החטופים של קהילת ניר עוז, ובכלל. הם עברו את התופת ב־7 באוקטובר והם נאלצים לשרוד מאז במציאות יומיומית בלתי אפשרית”.

נסה, ככל שתוכל, לתאר את תחושותיך בזמן המפגש הראשון עם שגיא לאחר השחרור.
“ההרגשה הייתה ששגיא נולד מחדש כי ידענו עליו מעט מאוד במשך כל התקופה שהוא היה בשבי. לא ממש ידענו שהוא חי, ובוודאי לא ידענו מה המצב הפיזי שלו, לא ידענו אם הוא יוכל ללכת על שתי הרגליים. זו הייתה אי־ודאות גמורה. כשפגשנו אותו לראשונה, הולך על הרגליים, ידענו שהוא פצוע – אבל שהוא חי”.

איזו משמעות יש עבורך ליום העצמאות השנה?
“מאז 7 באוקטובר המשמעות והמהות של התקומה ושל המדינה השתנו. מצד אחד נחשפנו, כקהילה וכמשפחה, לכמה טובים עם ישראל והיושבים בציון, האזרחים והחיילים, אבל נחשפנו לצערי גם לכך שיש לנו הנהגה שבגדה בחזון הציוני ובכל מה שהבנו כערך יהודי ואנושי. אני מרגיש נבגד כאזרח. הצבא הצליח להשתקם ולתקן את עצמו מאז 7 באוקטובר, אבל הבעיה היא שההנהגה הפוליטית בוחרת יום־יום להעדיף את טובתם האישית של נבחריה. אם המצב ימשיך כך, לא תהיה לנו הצדקת קיום כמדינה ואז גם לא תהיה לנו עצמאות אף פעם”.

מהו המסר שלך?
“כדי לחוות תקומה אמיתית אנחנו צריכים הנהגה שלא תבגוד באזרחים, אלא תראה קודם כל את טובתם ואת ביטחונם”. 

“רגעים מאושרים ורגעים עצובים וקשים" – אילן ושיר סיגל, בנותיו של קית' סיגל (65), שנחטף מביתו בקיבוץ כפר עזה עם אשתו אביבה (ששוחררה בנובמבר 2023), ושוחרר אחרי 484 ימים, ב־1 בפברואר 2025

 אילן, מה שלומך בימים אלה?
“זו שאלה שאני לא באמת יודעת איך לענות עליה. שלומי מורכב. יש רגעים מאושרים מאוד, של הודיה ותחושת מזל על שובם של הוריי מהשבי, ויש גם רגעים עצובים מאוד וקשים על מה שההורים שלי עברו, על מה שאנחנו עברנו כמשפחה, ובעיקר על מה שהחטופים שעדיין בשבי חמאס ומשפחותיהם עוברים. יש הרבה מאוד אנשים קרובים אליי שאיבדו בני משפחה, איבדו עולם שלם, באותו בוקר נוראי. ועכשיו, כשאבא שלי חזר, זה מאפשר לי רגע גם לחשוב על כולם ולא רק עליו, וזה קשה”.

 מה מאפיין כיום את המציאות במשפחה שלכם?
שיר: “ההורים שלי בעשייה ללא הפסקה במאבק להשבת החטופים שעדיין בשבי. הם יוצאים עם משלחות לחו”ל, נפגשים עם אנשי ממשל בארץ ובעולם, ובעיקר עוסקים בהסברה סביב התקופה שבה הם היו בשבי כדי להדגיש את הדחיפות של השבת כל החטופים. זו השגרה שלהם. באופן אירוני אנחנו, הילדים שלהם, בקושי נמצאים איתם כי הם כל כך עסוקים".

אילן: "אעיד על עצמי שבמשך שנה וארבעה חודשים של הקדשת כל זמני למאבק להשבת הוריי ושאר החטופים, אני קצת משחררת כדי להתפנות למשפחה הגרעינית שלי ולסביבה הקרובה שלי כי לא הייתי נוכחת כל כך בתא המשפחתי שלי במשך כל התקופה הזו. אני משתדלת להמשיך לעזור למשפחות החטופים בכל מה שאני יכולה”.

מהו האתגר העיקרי שלכם עכשיו כמשפחה?
אילן: “ההורים שלי, וגם אנשים שהיו עם אבא שלי בשבי, מרגישים חוסר אונים, פחד ודאגה לחיי החטופים. אני מאמינה שעד שאחרון החטופים לא יחזור, לא נצליח – כמשפחה וכעם – להחלים”.

מה סייע לכן להחזיק מעמד בתקופה שבה שני הוריכן, ובהמשך רק אביכן, היו בשבי?
אילן: “התחושה שיהודים בארץ ובכל רחבי העולם חיבקו וחיזקו אותנו, הרגישו את הכאב שלנו, את העצב שלנו ואת המאבק שלנו. התחושה שאנחנו לא לבד עזרה לנו מאוד. אנחנו עדיין עטופים באזרחים עם לב ענקי וזה עדיין עוזר מאוד. עזרה לי גם הידיעה שההורים שלי הם אנשים חזקים בנפשם, והייתי משוכנעת שהם ישרדו את זה. הדבר החשוב ביותר הוא הכוח שלנו כמשפחה. היינו ממש כמו דבק בכל התקופה הזו, קבוצה מלוכדת מאוד שהיה לה רק דבר אחד מול העיניים – להחזיר את אבא ואמא”.

כמעט בלתי אפשרי, אבל נסו לתאר את התחושות שלכן כשפגשתן את אמכן ואת אביכן כשהם שוחררו מהשבי.
שיר: “הפגישות היו שונות מאוד. הפגישה עם אמא הייתה לאחר 51 יום. הרגשתי מצורת ההתנהגות ומהמראה שהיא מגיעה ישר מתוך אזור מלחמה. כל רעש הפעיל טריגרים. היא הייתה בהיסטריה ובדאגה רבה לאבא שלי, אז המפגש איתה היה מלא בתחושות קשות על זה שאבא שלי נשאר לבד מאחור. במפגש הזה היה גם כמובן אושר כי היא חזרה אלינו, אבל זה לא היה אושר מלא כי אבא עדיין היה בשבי".

אילן: "המפגש עם אבא הרגיש כמו מתוך דמיון. זה היה הזוי ומוזר וראינו עליו את הזמן שעבר עליו, וגם הרגשנו ממנו את העצב והדאגה לחטופים שהוא השאיר שם. הוא לא האמין שהוא יחזור אלינו בחיים, והתחושות העוצמתיות האלה הועברו אלינו”.

איך את רואה את יום העצמאות השנה?
“אני לא חושבת שארגיש שקיבלנו את העצמאות שלנו עד שאחרון החטופים יחזור. זה שההורים שלי פה, זה מדהים – זה באמת נס או מזל. אבל כל עוד יש לנו אנשים שם, אין שום סיכוי שיחזרו אליי תחושות העצמאות, הביטחון, הגאווה והתקומה”.

מה עוד תרצי לומר?
“הייתי רוצה לבקש מאנשים שינסו בכל יכולתם להבין שזה היה יכול להיות כל אחד מהם חטוף שם בעזה, וכל אחד מבני המשפחה שלהם. אלו אנשים שנחטפו מתוך גבולות המדינה, מדינת היהודים שחלמנו עליה ועבדנו קשה כל כך כדי להשיג אותה. כל אחד צריך לחשוב על זה, ואנחנו חייבים לעשות הכל כדי להחזיר את כל החטופים הביתה”.

“אנחנו עדיין לא בשלב של להתחיל לעכל" – סשה ארייב, אחותה של התצפיתנית קרינה ארייב (20), שנחטפה ממוצב נחל עוז ושוחררה אחרי 477 ימים, ב־24 בינואר 2025

מה שלומך בימים אלה?
“ברוך השם. קיבלתי את אחותי, היא חזרה אליי בחיים, וזה נס שאני חווה בכל יום ובכל שנייה כשאני רואה אותה ומחבקת אותה. אני מרגישה כמעט שלמה, אבל אני לא יכולה להגיד ששלומי טוב ב־100%. כל החטופים הם המשפחה שלי, ואומנם קיבלתי את אחותי, אבל אסור לשכוח שנותרו עוד אנשים מאחור, בשבי, וחללים שנהרגו – וכל זה יוצר בליל של רגשות. גם כשקרינה פה אי אפשר להתעלם מזה ולהגיד שהכל בסדר”.

איך נראית המציאות החדשה שלכם?
“עדיין לא חזרנו לעבודה ולשגרה. אין לנו את המציאות שהייתה לנו לפני חטיפתה של קרינה. כל השגרה שלנו מאז 7 באוקטובר הפכה להיות מאבק להשבת קרינה וכל החטופים. גם עכשיו אנחנו ממשיכים במאבק הזה, פשוט עם קרינה כי זה חשוב לה. אומנם יותר קל לי להתעורר בבוקר ויש לי פחות תחושת מועקה ודאגה בלב לקרינה, אבל התחושות האלה לא עוזבות אותי כמו שהן לא עוזבות אף אחד מעם ישראל”.

מהו האתגר העיקרי שלכם עכשיו כמשפחה?
“ברוך השם, קרינה חזרה עומדת על הרגליים, למרות שיש לה המון פצעים שלא רואים, כמו פגיעות ברגליים מרסיסים וכדורים, כאבים בגוף ופגיעה במערכת העצבים, אבל אני אומרת ברוך השם כי היא בחיים. יש דבר שגם אנחנו כמשפחה לא נוכל לראות, וזה קשור להתמודדות הנפשית של קרינה עם מה שהיא עברה. אנחנו עדיין בתוך האירוע ועדיין לא בשלב של להתחיל לעכל”.

מה סייע לכם להחזיק מעמד במשך כל התקופה שקרינה שהתה בשבי?
“דבר אחד: האמונה והיהדות חיזקו אותנו מאוד. התפילות שלנו, הפרטיות ובחברה, נתנו לנו כוח להמשיך להיאבק, גם בתקופה שבה לא קיבלנו אף תשובה מגוף ממשלתי או צבאי. דבר שני, עם ישראל – בארץ ובתפוצות. העם הזה חיזק אותנו והיה איתנו לאורך כל הדרך הזו. הרגשנו שאנחנו לא לבד בתוך המאבק”.

האם את יכולה לתאר את התחושות שלך כשפגשת את קרינה לראשונה כששוחררה?
“הייתי ללא תחושות כי לא ידעתי מה להרגיש. מצד אחד רציתי לבכות משמחה ומצד שני רציתי לבכות מהתסכול של קרינה על זה שהיא חוזרת ודואגת למי שנשארו מאחור. רציתי לצרוח מאושר, אבל גם להתכנס לתוך עצמי, להתפלל ולהודות בשקט על הרגע הזה. היה לי מבט חלול כי לא הבנתי מה אני אמורה להרגיש”.

איזו משמעות יש בעינייך ליום העצמאות השנה?
“השאלה הזו מעסיקה אותנו כבר הרבה זמן – אותי, אותנו כמשפחה וכמובן גם את קרינה. מה זו בעצם המילה ‘עצמאות’? מה אנחנו מציינים ביום הזה? השנה, ואני יכולה להגיד שגם בשנה שעברה, הבנתי יותר את הדילמה שקיימת מאז ומתמיד במדינה שלנו, בעניין הקרבה בין יום הזיכרון ליום העצמאות. אני חושבת שאין אזרח שלא חש בזה מאז 7 באוקטובר. אנחנו יכולים להגיד שאנחנו עומדים איתנים מול האויב, ושלא הצליחו להשמיד אותנו ב־7 באוקטובר, ועדיין יש לנו היכולות שלנו מול העולם. מצד שני, אנחנו נמצאים במצב פגיע מאוד, במצב שבו אנחנו עדיין סוחבים את הפציעות העמוקות של 7 באוקטובר. במצב שבו עדיין יש חטופים בעזה וחיילים שנופלים – ואני מקווה שלא ייפלו יותר – ויש כל הזירות הביטחוניות שמסביבנו. אני חושבת שעצמאות אמיתית תהיה לנסות להמשיך ולעבוד על עניין האחדות כי בלי שנהיה מאוחדים, למרות כל חילוקי הדעות בינינו, לא נהיה עצמאיים באמת”.

באיזה מסר תרצי לסיים?
“אני מקווה שכולנו נתאחד כעם ונאמין ששינוי טוב יבוא על כולנו, וזה יקרה רק כשכל החטופים יחזרו הביתה. האדמה שלנו למודת דם וכאב, אבל אני מאמינה שאנחנו יכולים לפרוח ולשגשג אם רק נקשיב זה לזה ונהיה מאוחדים. אהבת הזולת תנצח”.

“אפשר לנשום, אבל לא לרווחה" – יאיר מוזס, בנו של גדי מוזס (80), שנחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז ושוחרר לאחר 482 ימים, ב־30 בינואר 2025. מרגלית מוזס, אמו של יאיר ובת זוגו לשעבר של גדי, נחטפה מביתה בקיבוץ ושוחררה בנובמבר 2023

מה שלומך היום?
“בסדר, עדיין עסוק מאוד, אבל הרבה יותר טוב, ומרגיש יותר טוב, כמובן, כשההורים פה ואפשר לנשום. אבל עוד אי אפשר לנשום לרווחה כי עדיין יש הרבה אנשים שצריכים לחזור”.

איך נראית המציאות המשפחתית שלכם?
“עדיין לא הגענו לשגרה כי יש שיקום ארוך בפני אבא שלי וגם סביב אמא שלי. שניהם זקוקים למלוא תשומת הלב. אנחנו, כמשפחה, מלווים את אבא ואת אמא בהרבה דברים שהם עושים עכשיו, בהתאם לזמנים וליכולות שלנו. אנחנו עושים הכל כדי לעזור, מליווי בפגישות ובטיפולים רפואיים ועד התנהלות מול התקשורת. נוסף לכך אנחנו מנסים לתפקד, ככל שמתאפשר לנו, בעבודות שלנו ובחיים שלנו במסגרות המשפחתיות”.

מהו האתגר העיקרי שלכם עכשיו כמשפחה?
“לצד תהליך השיקום הארוך, הפיזי והנפשי, שעומד לפני אבא שלי, וגם לאמא שלי, יש תהליך נוסף שצריך ללמוד ולהתרגל אליו, וזה תהליך הפרסום, ההכרה הציבורית. העובדה שאבא ואמא שלי צריכים להבין שהם לא יכולים ללכת סתם ברחוב, וכשאנשים ניגשים לשאול אותם שאלות, צריך לפעמים לעצור אותם. לפעמים זה בסדר לאפשר את החיבוק, אבל לפעמים זה קשוח מדי. זו התנהגות חדשה, שכולנו למדנו מאז חטיפת הוריי כי אנחנו אנשים פרטיים ולא מתורגלים בכך. ברור שלאנשים יש כוונה טובה, והם רוצים להרעיף אהבה, אבל זה לפעמים מוגזם קצת וחונק. אני יודע שאבא שלי היה שמח לחזור לאיזו אנונימיות, אבל זה כנראה לא יקרה לעולם”.

מה סייע לכם להחזיק מעמד כמשפחה בזמן שהוריך, ואחר כך רק אביך, היו בשבי?
“לא הייתה לנו ברירה אחרת. היינו מוכרחים לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להמשיך ולהיאבק למען השבתם. ועכשיו יש עוד 59 חטופים, ואנחנו מוכרחים להמשיך לפעול בכל המרץ כדי להחזיר אותם”.

נסה, עד כמה שאפשר, לתאר את התחושות שלך כשפגשת את אמך, ומאוחר יותר את אביך, לאחר השחרור.
“אלו שני דברים שונים לגמרי בגלל פערי הזמנים: כשאמא שלי חזרה הביתה הייתה הקלה גדולה ליום או יומיים, אבל מהר מאוד הבנו שאנחנו לא יכולים לנוח עד שאבא יחזור. כשהוא חזר, באמת הצלחנו לנשום, לחייך וגם להבין שאומנם הסיפור האישי שלנו נגמר – אבל שאנחנו לא ננוח עד שכל החטופים יחזרו לבתיהם”.

יש משמעות מיוחדת ליום העצמאות השנה בעיניך?
“בוודאי שיש משמעות אחרת ליום העצמאות, אבל העצמאות עדיין לוקה בחסר כל עוד לא כל החטופים חוזרים הביתה”.

מה תרצה להדגיש?
“מדינת ישראל חייבת להמשיך ולפעול למען חזרת כל החטופים, מה שנראה שהיא לא עושה כרגע. היא מתעסקת בדברים אחרים, חשובים פחות, ואת הדבר הכי חשוב היא שוכחת. ההרגשה היא שלא קורה כלום, וכל נושא עסקת החטופים תקוע. אני יודע שלא אנוח עד שהם יחזרו”.

“האתגר העיקרי הוא להתחיל לאסוף את השברים" – אלי אלבג, אביה של התצפיתנית לירי אלבג (20), שנחטפה ממוצב נחל עוז ושוחררה אחרי 477 ימים, ב־24 בינואר 2025

מה שלומך בימים אלה?
“שלומי ושלום משפחתי בסדר, אבל אנחנו לא שמחים על מלא כשעדיין האחים והאחיות שלנו חטופים בעזה, כשיש לנו כ־850 חללים שנלחמו למען החטופים ולמען המדינה ונהרגו, כשיש לנו קרוב ל־1,300 אזרחים שנרצחו ב־7 באוקטובר וכשיש עשרות אלפי פצועים. כל מספר וכל שם הוא עולם ומלואו. ובחגים זה קשה פי כמה וכמה”.

איך נראית המציאות המשפחתית שלכם עכשיו?
“כולנו עדיין בשיקום. לא חזרנו לעבודה, משלימים את החסר, נמצאים בטיפולים ובמאבק למען משפחות החטופים. מנסים לנשום, אבל עדיין לא נושמים לרווחה”.

מהו האתגר העיקרי שלכם עכשיו כמשפחה?
“האתגר העיקרי הוא להתחיל לאסוף את השברים, לחבר אותם ולחזור למה שהיינו לפני 7 באוקטובר”.

מה סייע לכם להחזיק מעמד במשך כל התקופה שלירי הייתה בשבי?
“האחדות של העם הזה, שנלחם כמשפחה אחת, וגם האחדות של משפחות התצפיתניות שנחטפו. ידענו לא לריב ולשים את חילוקי הדעות בצד כי הייתה לנו מטרה אחת – להשיב את הבנות הביתה. זו אחדות שעם ישראל צריך לאמץ לעצמו לתמיד”.

נסה, ככל האפשר, לתאר את התחושות שלך כשפגשת את לירי לראשונה לאחר השחרור.
“זה היה חלום שמתגשם. וכשלירי אמרה ‘לירי אלבג נאמבר וואן’, הבנתי שהיא חזקה ושנתגבר יחד על הכל”.

איזו משמעות יש עבורך ליום העצמאות השנה?
“זו שאלה קשה. עדיין אין לנו עצמאות כי יש לנו עוד חטופים ויש מלחמה. יש לנו אויבים מבחוץ, שרוצים להרוס לנו את העצמאות. עצמאות זו מילה כוללת, זה לא רק יום הקמת המדינה. בפן המשפחתי אנחנו משתדלים לחגוג את יום העצמאות ואת שובה של לירי כי זה מה שהיא רוצה. יש לנו טראומה, אבל חזרנו להיות משפחה שלמה. יש משפחות שלא יחזרו אף פעם להיות שלמות ואותן אנחנו צריכים לחבק”.

יש מסר שתרצה להעביר?
“אחדות, אחדות ושוב אחדות. יש לנו מנהיג שהוא מנהיג של מדינה שלמה ולא של חצי מדינה. הוא מנהיג גם את אלה שלא בחרו בו, והוא חייב לאחד את כולם ולעצור את השיח המתלהם בכנסת כי כל סערה בכנסת מגיעה לעם וברשתות החברתיות הכל טעון מאוד. כשנהיה מאוחדים, אף אויב לא יוכל לנו”.